זרע סופה וקצר צונאמי

זרע סופה וקצר צונאמי

זה לא אבוד. עבור חלק גדול מהמפלגה הדמוקרטית, ישראל עודנה יכולה לשנות את המגמה: להתרחק מממשלת נתניהו, לעצור את המלחמה, לקדם פתרון מדיני עם הפלסטינים ולסייע בשיקום עזה. צעדים כאלה ידברו גם אל ליבם של רפובליקאים צעירים

תגיות

השבוע לפני עשר שנים הגעתי למרכז כנסים גדול ומפואר בניו-יורק. הוא היה כולו עשוי זכוכית, והמועמדת הילרי קלינטון כבר הכינה נאום על שבירת תקרת הזכוכית האטומה ביותר: זו שחסמה נשים במשך אלפי שנים. הכותרת הראשית של הניו יורק טיימס כבר עברה עימוד: "Madam President". הכול היה מוכן.

ג'יימס טלריקו, אל-סייד, אנני אנדרוז, ג'וש טורק

(צילום: AP Photo/Julia, צילום: Salwan Georges/Getty Images/AFP (Photo by Salwan Georges / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AF, צילום: AP Photo/Mic Smith , צילום: REUTERS/Nathan Layne/File Photo)

ואז דונלד טראמפ ניצח. האנליסטים ניבאו שלרפובליקאים יהיה קשה לנצח באמריקה החדשה, המורכבת מפסיפס של מיעוטים ומהגרים. האמריקנים החליטו אחרת. עשור מאוחר יותר, הם עשו זאת שוב. בין לבין שלחו את טראמפ הביתה, בחרו בג'ו ביידן והחזירו אותו לבית הלבן; גמישות מחשבתית ונכונות לשינוי הם מרכיב יסודי בחוויה האמריקנית, ואין לנו אלא להתקנא בו. בחירות האמצע השבוע היו אירוע מכונן לא פחות מבחירות לנשיאות. האנליסטים שדיברו על אמריקה החדשה צדקו. הם רק הקדימו את זמנם בעשור. המפלגה הרפובליקאית הוכתה באורח הקשה ביותר מאז ימי פוסט-ווטרגייט. פרשן אחד, ג'ייק שרמן, כתב שזה איננו צונאמי; "זה אירוע הכחדה" לרפובליקאים של טראמפ.

מיד אחרי התוצאות, השיח בישראל נדד לניתוח ההשלכות על היחסים עם וושינגטון, ולהצלחת מועמדים ארסיים כלפי ישראל. אבל חשוב להבין את התמונה הגדולה. ההתנגדות לישראל בעקבות המלחמות בעזה ובאיראן היא מרכיב בתבוסה הרפובליקאית, אבל לא הסיפור כולו.

הסיפור העמוק יותר הוא תחושתם של אמריקנים, כבר שני דורות, שהשיטה אינה עובדת. מכאן גם העלייה ברעיונות רדיקליים ובפופוליזם, מימין ומשמאל. רבים הצביעו כדי למחות נגד טראמפ, סגנונו ומדיניותו. ג'יימס טלריקו, שניצח בטקסס, ניסח זאת כך: "נמאס לנו שמעמידים אותנו זה נגד זה. נמאס לנו שאומרים לנו לשנוא זה את זה". הוא הציע פוליטיקה אחרת, של "אהבה ולא של פחד". אלה עלולות להישמע מילים נאיביות, אלמלא נאמרו בידי דמוקרטי שעשה את הבלתי אפשרי וניצח בטקסס הרפובליקאית.

עבורנו, בישראל, השינוי יהיה עמוק ודורי. שלושה דורות של פוליטיקאים אמריקנים, רפובליקאים ודמוקרטים, ראו בברית עם ישראל חלק מזהותם. כעת צומחים דורות חדשים בשתי המפלגות שעבורם ההתנגדות לישראל היא מרכיב בזהות הפוליטית. הם אינם הרוב, עדיין, אבל קשה יהיה לשנות את עמדותיהם. הם כבר לא ישתכנעו משום טיעון. ממשלות נתניהו זרעו את הסופה, וקצרו צונאמי.

זה לא אבוד. עבור חלק גדול מהמפלגה הדמוקרטית, ישראל עודנה יכולה לשנות את המגמה: להתרחק מממשלת נתניהו, לעצור את המלחמה, לקדם פתרון מדיני עם הפלסטינים ולסייע בשיקום עזה. צעדים כאלה ידברו גם אל ליבם של רפובליקאים צעירים.

האפשרות השנייה קשה הרבה יותר לדמיין: שישראל תנסה לשרוד בלי תמיכה אמריקנית אקטיבית. רבים במערכת הביטחון סבורים שזה בלתי אפשרי; שזו איננה חלופה בת-קיימא. כדאי להתחיל להקשיב לה.

הטור המלא מחר במוסף לשבת

תגובות