דווקא הייתה פה הכרעה

מה שדרוש לעם ישראל כרגע זה שילוב בין יום הכיפורים לבין ט"ו באב. תפילת כל נדרי, שפותחת את יום הכיפורים, היא הרגע להתחרט על כל ההבטחות בקול רם. אנחנו צריכים לעשות טקס ענק, לפתוח ארון קודש לאומי, ולשמוע את כל המתמודדים מודיעים שההבטחה שלהם לא לשבת עם ההוא, ללכת רק עם ההם, בטלה ומבוטלת.

ואני לא אומר את זה כקריאה להפוך את כל המתמודדים לשקרנים בדיעבד. ניהלתם קמפיין של רצון להכריע, ונכשלתם בו. כולכם נכשלתם, מכל המחנות. אי-ההכרעה הזאת היא התמונה הכוללת של רצון העם.

טראמפ. חוסר האמון גדול, והוא יידרש פה כערב

(Kaylee Greenlee, REUTERS)

אני מאמין שגם תיקו הוא תוצאה, כאשר אין הכרעה מובהקת, זאת גם הכרעה. אצלי אישית זה מתבסס על אמונה בקב"ה שמגלגל את העולם ומנסה לכוון אותנו כל הזמן לבחירות טובות. אבל גם מי שאין לו כל אמונה דתית, יכול להאמין בפרקטיקה, בניסיון חיים של מציאת פתרונות טובים. הפתרון הטוב ביותר הוא בניית קונסטרוקציה לחיים משותפים של יהודים בארץ ישראל.

ט"ו באב הוא החג שבו אחרי חרם ענק של כל שבטי ישראל נגד שבט בנימין, חרם שכלל גם שבועה של כל השבטים שלפיה איש מהם לא ייתן את בתו לאישה לגברי בנימין, עמד שבט בנימין בפני סכנת הכחדה. הפתרון היה להוציא את בנות שאר שבטי ישראל לרקוד בכרמים, בני בנימין הגיעו לשם, ונשאו אותן לנשים. היום הזה, של הפרת השבועה, של הפסקת החרם, הפך לסמל לאחדות, לחג האהבה.

אז יש תוצאות, אף אחד לא מתמוגג מהן, ואם מסתכלים לעומק, הן מסמנות לנו באותיות בוהקות: תלמדו להסתדר אחד עם השני - אין ברירה. בימים האחרונים, ככל שהתבהרה תמונת המנדטים עשיתי תרגיל: ניסיתי להיכנס לראש, לרגשות, של כל אחד מהשחקנים, ולחשוב מה הוא מרגיש.

נתניהו מרוצה? קשה להאמין. הוא - ראש ממשלה נצחי, מלך בלתי מעורער של מחנה ענק - לא הצליח לקבל את המנדט שיספיק לו כדי להרכיב ממשלה. המפלגה שלו איבדה שישה מקומות בכנסת, והגוש כולו איבד 15. איזנקוט? נחשב למועמד גוש השינוי, הבשורה הגדולה של הגוש, וזה נגמר ב-21 מנדטים. בנט הקים את רשימתו המשותפת עם לפיד עם הבטחה גדולה של ריצה לראשות ממשלה וסיים עם 12 מנדטים. בן גביר ציפה להרבה יותר, גם הדמוקרטים. רק סמוטריץ' קיבל מספר מנדטים גבוה מזה שהתחיל איתם, אבל גם במקרה שלו, מדובר ב-6 מנדטים, הרבה פחות ממה שראוי היה לקבל השר הכי אפקטיבי בממשלה שהפך ליו"ר המפלגה הקטנה ביותר בכנסת הנכנסת. החרדים ודאי מבואסים, ש"ס התרסקה, יהדות התורה לא גדלה למרות הריבוי הדמוגרפי. ליברמן סירב להתחייב שלא ידרוש את ראשות הממשלה וסיים עם 7 מושבים.

וגם בהסתכלות גושית, לשני המחנות אין יכולת אפקטיבית להרכיב ממשלה בלי הערבים.

הערבים הם כנראה היחידים ששמחו מההישג, מספר מנדטים חסר תקדים (וגם פה, צריך להמתין לחקירת שוחד הבחירות במעורבות קטאר). ולמרות שהשיגו הישג נאה, נראה שימי המו"מ הקואליציוני שלפנינו עשויים להיות תהליך בירור עמוק לגבי מידת הלגיטימציה של שותפות ערבית בקואליציה בעת הזאת.

ולפני שנמשיך עם הפתרון הפוליטי היחיד שמסתמן כעת, כמה מילים על הערבים: הם אזרחי ישראל לכל דבר. אמורים להיות שווי זכויות וחובות. הבעיה היא שחלק מהפרטים בחברה הזאת עובר תהליך הקצנה, אבל חשוב מזה, המסגרות הפוליטיות שמייצגות אותם, כמעט לא מכירות בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בערב הצפייה במדגמי הטלוויזיה שנערך ברשימה המשותפת, שרו הנוכחים "בילאדי בילאדי". באותו ערב עלה לנאום אוסאמה סעדי, ח"כ לשעבר ברשימה המשותפת, והקדיש את ההישג "לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון ובירושלים הכבושה״. עכשיו, אם ירושלים היא עיר כבושה, איך יוכלו אליסף פרץ וחילי טרופר שמתפללים כל בוקר בתקווה לבניין ירושלים, לשבת באותה קואליציה עם חבריו של סעדי?

סוגיית רע"מ מורכבת יותר, אבל בקצרה נאמר, שעד לרגע זה רע"מ לא השלימה את תהליך ההתנתקות מהאחים המוסלמים

סוגיית רע"מ מורכבת יותר, אבל בקצרה נאמר, שעד לרגע זה רע"מ לא השלימה את תהליך ההתנתקות מהאחים המוסלמים, ורק לפני שבוע, אמר עבאס: "השייח' ראאד סלאח והשייח' כמאל חטיב הם שייח'ים שלנו, אנחנו בני תנועה אחת שהתפצלה לשני פלגים". הפלג הצפוני הזה, חייבים לזכור, הוצא מחוץ לחוק בעקבות הסתה ושורת פעולות שעודדו טרור.

אז עם מה נשארנו? לא מן הנמנע שנתניהו יעדיף עוד סיבוב בחירות. הוא יודע שהמחנה השני לא יצליח לשחזר את האנרגיה שהפגין. אבל האם בחירות כאלה טובות למדינה? עוד חצי שנה בקירוב של קיפאון במשרדי הממשלה, של קמפיינים, של רעל, מועמדים שמטנפים אחד על השני ברדיו ובטלוויזיה ורשתות חברתיות שיתישו אותנו בהפחדות, עוד מיליארדי שקלים שהמדינה תבזבז, ובאמצע עוד מערכה מול איראן, וחמאס שמרים ראש.

ולכן, נותר לנו ללכת יחד.

בשנת 1984 מדינת ישראל הייתה תקועה בכל התחומים, אינפלציה של מאות אחוזים, משבר מדיני עם ארה"ב, צה"ל תקוע בבוץ הלבנוני ועוד-ועוד. הבחירות שנערכו בחודש יולי סימנו גם הן סטגנציה. פרס שמפלגתו זכתה ב-44 מנדטים ושמיר עם ה-41 שלו, נכנסו לחדר ויצאו ממנו עם ממשלת אחדות של 97 מנדטים. הייתה ביניהם איבה, אישית ומפלגתית. היו בין המפלגות משקעים אחרי קמפיין סוער ומלא הפחדה. בתוך הציבור הישראלי היו נהרות של דם רע, עדתי, מגזרי, ודתי. אבל היו שם שני מנהיגים שידעו לשים את הכל בצד, ובנו יחד ממשלה שנחשבת לאחת האפקטיביות בתולדות המדינה.

הממשלה הזאת בנתה את תוכנית הייצוב הכלכלית, ערכה את צה"ל מחדש ובנתה את רצועת הביטחון, היא עשתה את מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה, ועוד. זה דורש מכולם, זה דורש להפר הבטחות קודמות, להבטיח הבטחות חדשות של איך יתנהלו בקדנציה, והפעם לעמוד בהן. ואולי אם חוסר האמון הפנימי אצלנו הוא כל כך גדול, אולי יידרש פה דונלד טראמפ כמי שיהיה ערב לקיום ההסכם.

הממשלה הזאת צריכה להיבנות על בסיס שתי המפלגות הגדולות שיבנו ביחד את קווי היסוד שלה ואת מפת האינטרסים הלאומיים

הממשלה הזאת צריכה להיבנות על בסיס שתי המפלגות הגדולות שיבנו ביחד את קווי היסוד שלה ואת מפת האינטרסים הלאומיים. בתחומי הביטחון, הכלכלה, השוויון בנטל, החינוך, והמשפט. אחרי זה, כולם מוזמנים אליה, גם החרדים, שהלוואי ויסכימו להפסיק להתעקש על קווים לא מציאותיים בישראל 2026.

והאמת, גם הערבים מוזמנים, אם רק יכירו בפרויקט הלאומי של העם היהודי שהוא מדינת ישראל. אם יפסיקו לחלום על האופן שבו הם מכרסמים בפרויקט הזה, על הרגע שבו הפרויקט יקרוס ויהפוך להיות שלהם, הם מוזמנים להיות שותפים בהצלחה ובשגשוג. אהלן וסהלן.