אינדיאנה ג׳ונס בישראל? מסתרי אוצר הזהב הגרמני

איפה נפגשו אוצר גרמני ומגדל תרנגולות ממרכז הארץ? בכותרת אחת בשער ידיעות אחרונות השבוע לפני 62 שנה. בין המאבקים במפא"י, לאולימפיאדה בטוקיו הופיעה כותרת שנראתה כאילו נלקחה מכריכה של ספר הרפתקאות: "מיסמך על מטמון זהב גרמני — בידי לולן מנס-ציונה".

הלולן היה משה סקשידלק, ניצול שואה שנודע בסביבה, כך נכתב, "כאדם ישר וצנוע". לעיתון הוא הציג שני דפים שהוציא ממקום מחבוא. הראשון היה מפה מצוירת בעפרונות צבעוניים, בקנה מידה של 1:800,000. השני היה דף צהוב ובו הוראות מודפסות במכונת כתיבה גרמנית. לפי שני הדפים יחד, האוצר נמצא סמוך לגבול ישראל סוריה, בתוך קברו של אדם שמעולם לא נקבר שם.

הפודקאסט עיתונות חופרת חוזר לסיפור של האוצר הגרמני האבוד.

ב־1945, אחרי שסקשידלק שוחרר ממחנה ריכוז, הוא הכיר בגרמניה איש כבן 70 שהיה בעל בית ספר לנהיגה. הוא נרשם לשיעורים, ובין שיעור לשיעור נקשרה ביניהם ידידות. הגרמני חי אז בעוני, וסקשידלק התחלק איתו בחבילות המזון והסיגריות שקיבל מה"ג'וינט". ב-1948, כששמע הגרמני שחברו היהודי עומד לעלות לישראל, הוא מסר לו את שני הדפים וסיפר לו סיפור על שירותו בארץ ישראל כקצין שילומים.

בסתיו 1918 התמוטטה החזית הטורקית גרמנית בארץ ישראל. כוחותיו של הגנרל אלנבי פשטו על נצרת, שם שכנה מפקדה גרמנית גדולה וכמעט תפסו את המפקד הגרמני, לימן פון סנדרס, שלפי סיפור ידוע נמלט בפיג'מה. ברגע האחרון יצאה מנצרת שיירת מכוניות בחסות החשכה. פרשים בריטים התקיפו אותה, ורוב אנשיה נהרגו. רק מכונית אחת הצליחה לברוח ועליה שלושה קצינים גרמנים שהופקדו לשמור בחייהם על המטען שלקחו - ארבעה ארגזים, ובהם מטבעות זהב בשווי 20 אלף לירות טורקיות ובמשקל 200 קילוגרם שנועדו ככספי שוחד לשבטים מקומיים. אחד משלושת הקצינים היה קצין השילומים, בעל בית ספר לנהיגה.

.השלושה קברו את הארגזים במקום שומם, בעומק 60 סנטימטרים. כל אחד לקח לעצמו כ־20 קילוגרם של מטבעות, והם המשיכו לכיוון דמשק. כמה קילומטרים משם תקפו אותם שוב פרשים בריטים. שני קצינים נהרגו.

כאן הסיפור הופך מסרט מלחמה לסרט של אינדיאנה ג'ונס. אחרי כמה ימים במחבוא חזר קצין התשלומים למקום ההתקפה כדי לקחת את הזהב שנשאר על גופות חבריו. הוא מצא את הגופות, אבל הזהב כבר נעלם. הוא גרר את הגופות אל המטמון, קבר אותן לידו, תקע על הקברים צלבים וחרט את שמות חבריו על אבנים. אחר כך תקע את הרובה שלו על העפר שמעל הארגזים, וחרט את שמו שלו על אבן. אם מישהו יגלה את המקום, איש לא יחשוד שזה אינו קבר של קצין גרמני שלישי. התדריך הצהוב קבע: עשרה צעדים מזרחה לשביל שיירות הגמלים, כשלושה קילומטרים צפונית לשרידי המכוניות השרופות.

קצין התשלומים נפל בשבי הבריטים. כולם הניחו שבדואים שדדו את הזהב ורצחו את מלוויו. הוא החליף את שמו, חזר לגרמניה וחיכה להזדמנות לחזור, אבל בינתיים עלו הנאצים לשלטון. הוא היה פעיל אנטי-נאצי, נעצר על ידי האס-אס ובזמן מלחמת העולם השנייה שהה במחנה ריכוז. לאחר המלחמה, פתח את בית הספר לנהיגה ושם פגש את סקשידלק. כך הגיע הסוד שלו, בסוף, לניצול מחנות אחר.

מישל שחאדה, קבלן עפר מהכפר יפיע שליד נצרת טען: כולם יכולים לחפש עוד מאה שנה את הזהב, כי הכל הגיע לפה מזמן

סקשידלק עלה לישראל ב-1949, ומיד הבין את הבעיה: האוצר נמצא בצד הלא נכון של הגבול. ב-1954 הוא כתב לדוד בן גוריון, והתשובה הגיעה מהר. מי שהיה אז המנהל הכללי של משרד הביטחון, שמעון פרס, הגיע בעצמו לנס ציונה כדי לראות את המסמכים. לדברי סקשידלק, פרס התלהב וביקש לצלם את המפה. סקשידלק סירב ודרש קודם ערבות מהממשלה שלא יצא מקופח אם האוצר יימצא. המשא ומתן לא הוביל לשום דבר, והמטמון, נכתב בידיעה, "מחכה זה 46 שנה לגואל".

שלושים שנה אחר כך, ב־1994, פרסם המוסף "7 ימים" כתבה על המידע שאסף שוטר המנדט לשעבר ועיתונאי "הארץ" חביב כנען, שחקר את הפרשה כמעט חמישים שנה. בגרסה שלו לא היה אוצר אחד אלא שניים. בסתיו 1918 חנתה פלוגה של חיל ההנדסה הגרמני ליד ג'נין. כשהתחילה ההפגזה הבריטית, הועמסו ארבעה ארגזי זהב על עגלת פרדות, ורב־סמל גרמני נשלח איתם לנצרת. החבורה שלו הותקפה, הוא נשאר לבד והטמין את הארגזים בשקע שמצא בהרים. את שארית הזהב הסתירו הגרמנים במנהרה במחנה ופוצצו אותה. עגלת פרדות במקום מכונית, ג'נין במקום הגבול הסורי, שקע בהרים במקום קבר מדומה: לאותו אוצר היו שתי מפות שונות לגמרי.

שמעון פרס. גם הוא התעניין

(צילום: אוראל כהן)

כנען גם גילה שסקשידלק רחוק מלהיות הראשון שחיפש את האוצר. ב-1924 ביקשה קבוצת גרמנים צעירים להקים אנדרטה לחיילים שנפלו ליד ג'נין. הבריטים שמו לב שהגרמנים "מתקשים להחליט" היכן להציב אותה, ובינתיים חופרים בורות ניסיון על פני שטחים נרחבים. ב-1933 כתב בריטי בשם ווייט תומפסון, קרוב משפחה של אותו רב־סמל גרמני, מכתב "פרטי-סודי" לשר החוץ הבריטי ושאל "למי יימסר, או איך יחולק האוצר לכשיימצא?". הנציב העליון בירושלים השיב בעוקצנות "כי כבר נערכו חיפושים אחרי האוצר במחוז ג'נין, ואף אחד מהם לא הסתיים בהצלחה גדולה".

באותה שנה הגיעו ברון גרמני בשם פון בולשווינג, איש המפלגה הנאצית, יחד עם אישה צרפתייה שקיבלה רישיון חפירה. הם מצאו את מה שנראה להם כמו המנהרה המפוצצת. שנים אחר כך כתב הברון לכנען: "נסעתי במכוניתי דרך פראג, בודפשט, בלגרד, סופיה, איסטנבול, אנקרה, איסקנדרון, ביירות, דמשק, נצרת, ג'נין... במקום הזהב מצאתי ליד ג'נין חור באדמה, ובו שוכן צבוע".

אחרי הפרסום הגיעו למערכת מכתבים. נפתלי רז מצהלה סיפר שב-1949 היה קצין טכני בחיל הקשר, וידידו סגן אלוף צבי בן-יעקב ביקש ממנו גלאי מוקשים. גלאי מוקשים לא היה, אבל היה מכשיר רגיש לגילוי מתכות. בן-יעקב סיפר שמקור מהימן גילה לו היכן הוטמן הזהב ב-1918, וכמה ימים אחר כך כבר נסעה חבורת קצינים, עם כלי חפירה ותרשים, לגבעות שייח' אבריק. "מדי פעם צפצף המכשיר, והחבר'ה התנפלו בהתלהבות עם כלי החפירה. מצאנו פחים וחביות ישנות ומתפוררות".

והחיפוש לא נגמר. באותה שנה חפרו כפריים מאזור טול כרם, יחד עם צעירים מבאקה אל-גרבייה וגלאי מתכות, הר שלם ליד הכפר דינאבה, עד שנראה "מנוקב כמו גבינה שוויצרית".

אבל בעקבות הכתבה הגיעה לידי ידיעות אחרונות גרסה שהפכה את הסיפור על פיו וסוקרה בכתבה נוספת במוסף 7 ימים. בין השאר, סיפר שם מישל שחאדה, קבלן עפר מהכפר יפיע שליד נצרת: "כולם יכולים לחפש עוד מאה שנה את הזהב, כי הכל הגיע לפה מזמן".

את הסיפור שמע משתי סבתותיו. בסתיו 1918, כשהצבא הגרמני טורקי נסוג, ירדו אנשי יפיע אל עמק יזרעאל לראות מה השאירו החיילים אחריהם. ביניהם היה חביב חורי, סוחר חלב ואחד משני האנשים היחידים בכפר שידעו לקרוא. בעמק מצאו עגלת פרדות ועליה ארגזים. האחרים פחדו לגשת, כי חשבו שזו תחמושת, אבל חורי קרא את הכתוב על הארגזים והתחיל להוביל אותם לכפר.

גם משפחות אחרות לקחו חלק. משפחת אבו נאסר מנצרת לקחה עגלה משלה, וכשהבריטים הגיעו לחפש, השליכה את הזהב לבאר בחצר. במשפחת שמשום הסתירו את המטבעות בעציצים, אבל שכנים הלשינו, ו"חוץ ממכות רצח", אמרה אמו של מישל, "לא יצא לשמשום כלום". וחביב חורי נעשה עשיר כל כך שבשנות העשרים כבר כינו אותו "סוחר פלשתין".

בנו, מועין חורי, בן 77, הכחיש בהתחלה ואחר כך תיקן: "לא מדובר בזהב, אלא במטבעות טורקיים, מג'ידות". האם היו עשירים לפני 1918? "לא ולא. אבא מכר חלב לטורקים, ולא היינו עשירים".

הכתבה סיפרה על ביקור בחצר של משפחת אבו נאסר בנצרת, שם עוד אפשר לראות את המקום שבו הייתה הבאר, שנסתמה באבנים לפני שנים. בת המשפחה המבוגרת שישבה במרפסת, לא רצתה להרחיב: "פה היה שער לעגלות וחצר לכבשים ובאר, ובבאר היו מים, לא זהב. על הזהב איני יודעת דבר". היא קמה ונכנסה הביתה.