450 ימי מילואים, וילדים שגדלים רק עם אמא: "למה דווקא אבא שלנו הולך שוב?"

יותר מ-3 שנים מפרוץ המלחמה, משפחות המילואימניקים ממשיכות לשלם את מחיר השירות הממושך. אביגיל מירושלים מספרת על הילדים שכועסים כשאבא שוב עוזב ועל החיים סביב צווי המילואים, צפנת מפרדס חנה מתארת את השחיקה: "העורף מרגיש שקוף. אנשים מתפלאים לשמוע שבעלי עדיין נקרא למילואים"

"למה דווקא אבא שלנו הולך שוב ושוב? למה הוא לא יכול כבר לחזור הביתה?". אלה השאלות שאיתן נאלצה להתמודד אביגיל גרינברג מירושלים בסבב המילואים האחרון של בעלה אלון, לוחם בחטיבה 11. יותר משלוש שנים אחרי פרוץ המלחמה, כשמשפחות רבות בישראל כבר חזרו לשגרה מסוימת, משפחות המילואימניקים ממשיכות להתמודד עם היעדרויות ממושכות, חוסר ודאות ושחיקה הולכת וגוברת. עבור חלקן, כל סבב חדש מתחיל עוד לפני שהספיקו להתאושש מקודמו.

רק לפני ארבעה חודשים השלים אלון גרינברג את הסבב האחרון שלו, כשהצו הבא כבר בפתח. בכל פעם כשאלון יוצא מביתו בירושלים הוא נפרד מאשתו אביגיל ומילדיהם הלל (4.5) ותמר (שנה ושלושה חודשים). אביגיל סיפרה ל-ynet שהאתגרים בעורף החלו לצוף כבר עם סיום הסבב הראשון של אלון, בתחילת שנת 2024. אלא שאז הסבבים היו יחסית מרווחים, ואביגיל תיארה שהרגישה חוסר נוחות להציף את הקשיים שאיתם התמודדה - בעוד אבות במשפחות אחרות נעדרים מהבית זמן ממושך מאלון.

גלריה

משפחת גרינברג

(צילום: ברוך גרינברג )

"מי אני שאמשיך לדבר על זה, כשיש אחרים שעשו הרבה יותר מילואים באותה השנה", תהתה אז. אלא שלפני כשנה, תכיפות הסבבים התגברה. "זה התהפך. פתאום גם אנחנו נכנסנו ללופים של סבבים, דווקא כשהמלחמה הפכה פחות עצימה. בזמן הזה העורף התחיל לחזור יותר לשגרה, והרגשתי שזה נהיה יותר קשה, שזה יותר חונק, שפחות מבינים אותנו".

לצד ההתמודדות עם החשש לשלומו של אלון בכל סבב אליו הוא מתייצב, אביגיל נדרשת לתווך לילדיהם את המציאות המורכבת שבה אבא נעדר מהבית לתקופות ממושכות, מבלי הבטחה מתי ישוב. "הגדול היה בן שנה וחצי כשהכול התחיל, והקטנה נולדה באמצע המלחמה. היו לנו מילואים תוך כדי ההיריון, חודש אחרי הלידה, ומאז שוב ושוב. זה קשה", שיתפה.

לדבריה, כל סבב מביא עימו אתגר משמעותי יותר - שכן הילדים מתבגרים, וצלקות הסבב שרק הסתיים עוד לא הגלידו. "כל סבב נראה ממש שונה מהקודם, כי הילדים גדלים. ההבנה הולכת ומתפתחת, גם ההבנה שאבא נמצא ולא נמצא. רגשית זה מצטבר, זה אף פעם לא מתחיל מהתחלה. כל סבב הוא מה שכבר עברנו ועליו עוד תוספת".

שיחה בין אביגיל לאלון

בסבב האחרון, הילדים תהו "למה דווקא אבא שלנו הולך שוב ושוב, ולמה הוא לא יכול כבר לחזור הביתה". ואם אלון חזר להתרעננות קצרה בבית, אביגיל זוכרת את הכעס שליווה את הלל. "בדרך כלל זה עבר מאוד מהר, כי הוא בעיקר שמח שהוא הגיע. אבל הכעס פתאום היה נוכח", היא סיפרה.

התהיות של הסובבים לגבי המילואים של אלון כבר לא מפתיעות את אביגיל. "יש אשליה של שגרה", שיתפה אביגיל, והוסיפה על ההקלה כשאלון בבית - לצד הקשיים שממשיכים לצוף דווקא בין הסבבים, "למשל, יש עכשיו יום בשבוע שאלון מלמד באוניברסיטה בשעות הערב, זאת אומרת שהוא לא נמצא בשעות ההרדמה, וזה ממש החזיר את הילדים לתחושות שאלון שוב במילואים. אנחנו עוד בהתאוששות, זה לא פשוט עובר כשהוא חוזר הביתה".

לאורך המלחמה, רכיב מרכזי בשיקולי ההחלטות שהתקבלו בבית משפחת גרינברג היה שירות המילואים של אלון. "כל ההחלטות המקצועיות שלי, ההחלטות המשפחתיות, הכול סביב היכולת שלי לתמוך בתקופות שהוא הולך למילואים ולתמוך אחר כך כשהוא חוזר וצריך להשלים פערים בעצמו, וכשצריך לחזק מחדש את הבית. כל הבחירות שאני עשיתי בשנתיים האחרונות הן סביב הדבר הזה. עד המלחמה עבדתי במשרה מלאה פלוס בתור עורכת דין, היום אני במשרה חלקית. חייבת להישאר עוגן שתומך ומחזיק את הבית. לפעמים אנחנו מתחלפים, היו תקופות שזה היה יותר הוא, ועכשיו אין ברירה אז זאת אני".

אלון גרינברג ובנו הלל

(צילום: ברוך גרינברג )

אחרי הבחירות האחרונות, וכשלא ברור מתי תוקם ממשלה חדשה, אביגיל קבעה כי "צו השעה זה לאחד את הציבור הציוני והמשרת, שהוא יהיה בראש קבלת ההחלטות של המדינה. כמובן שכל אזרחי המדינה הם אזרחים שווים, ושיתופי פעולה זה תמיד דבר מבורך - אבל מי שמוביל ומי שמקבל את ההחלטות הכי קשות - זה צריך להיות מי שנמצא מתחת לאלונקה. יש פה כל מיני מנגנונים של אוטונומיות שנתנו להן להתפתח במדינה ואנחנו עכשיו צריכים לטפל בהן, והכול בסוף יושב על השורש הזה, שהציבור הציוני צריך ללמוד לשלב כוחות".

מבחינתה, על נבחרי הציבור לעסוק באופן מיידי בסוגיות הנוגעות לציבור המשרת. "חייבים שיהיו לנו עוד אוכלוסיות משרתות, שהסד"כ של צה"ל יגדל", אמרה. "ובמקביל, צריך פה ניהול תקין, עם משרדי ממשלה מתפקדים ובהם נבחרי ציבור שעובדים בשבילנו. צריך לחשוב איזה מחלוקות אנחנו שמים בצד לתקופה ודואגים לחזק את היסודות של המדינה שלנו כדי שנהיה חזקים יותר למערכות הבאות, כדי שנהיה חזקים ביטחונית וכלכלית. שני הדברים האלה בעיניי הולכים יד ביד, כשאותו ציבור ציוני ומשרת הוא גם זה שמחזיק את הכלכלה, והוא זה שצריך לעשות את כל הדברים האלה ביחד".

לצד הקשיים, לאביגיל חשוב להוסיף מסר לסיכום: "אנחנו גאים להיות חלק ממשפחות המילואים, זו זכות לשמור על המדינה ולהיות בצד שלא עומד מנגד. ישראל היא הבית שלנו, ואנחנו נמשיך לתת כל מה שאנחנו יכולים כדי שבבית הזה יהיה טוב".

צפנת שכטר מפרדס חנה היא אמא לארבעה ילדים: שוהם (7 וחצי), יהודה (5 וחצי), מעיין (שנתיים וחצי) וראם (9 חודשים). בעלה, אלישיב חיים, משרת במילואים בחטיבה 9 והתייצב כבר ל-450 ימי מילואים מתחילת המלחמה. "העורף מרגיש שקוף. לכולם היה כוח ואנרגיה בתחילת המלחמה, ראו את המשרתים ואת הנשים והילדים, ועכשיו שכחו אותנו. אנחנו לא מעניינים אף אחד, זה הפך להיות עניין שבשגרה, אנשים מתפלאים לשמוע שבעלי בכלל נקרא למילואים".

שכטר אמרה כי "חשוב לי שיראו אותנו, הנשים והילדים, שקשה לנו גם ביומיום. אנחנו מנהלים את החיים שלנו סביב המילואים שלו - כשהוא לא נמצא זה קשה, כשהוא חוזר מתאקלמים שוב לחיים יחד, והוא גם לא חוזר לבד - יש איתו כמו סלע, משקולת שחוזרים איתה הביתה, ואיתה אנחנו נדרשים להתמודד. זה משפיע על הזוגיות, על המשפחה, על החלטות פשוטות בחיים וגם גדולות כמו קריירה ופרנסה. גם על המשפחה זה משפיע, רוב ההיריונות של שני הקטנים הוא לא היה איתי, וזה שהגיע לחדר לידה זה בכלל נס. התחושה שאין על מי להישען".

צפנת פרסמה סרטון שבו שיתפה באתגרים איתם היא מתמודדת. "קיבלתי חיבוק, אהבה ובקשות סליחה. היו נשים שהודו לי שהבאתי את הקול הזה", סיפרה. לצד אלו, צפנת מציפה גם תגובות שספגה בעבר. "אנשים אמרו שהמילואים זה כלכלי. יודעים מה? קחו את הכול ותחזירו לי את האיש שלי, השלווה שלי, החיים שלי. לא צריכה שום דבר מזה".