תחילתו של פיוס

תחילתו של פיוס

יש רגעים נדירים ויקרים מפז בחייו של פוליטיקאי, בהם מוגשת לו ההזדמנות ההיסטורית להפוך מפוליטיקאי למנהיג. תוצאות הבחירות יצרו רגע מזוקק היכול להיות תחילתו של פיוס בין יהודים וערבים אחרי עשורים של איבה ונהרות עכורים של דם

יש רגעים נדירים ויקרים מפז בחייו של פוליטיקאי, בהם מוגשת לו ההזדמנות ההיסטורית להפוך מפוליטיקאי למנהיג. תוצאות הבחירות יצרו רגע מזוקק היכול להיות תחילתו של פיוס בין יהודים וערבים אחרי עשורים של איבה ונהרות עכורים של דם. למי שירכיב את הממשלה הבאה, בין אם זה איזנקוט או נתניהו, כדאי במחווה השמורה לחזקים להזמין את המפלגות הערביות, להיות סוף סוף חלק מהמרקם החברתי העדין: הן קיבלו כוח אלקטורלי עצום בבחירות, אבל יותר מכך - הערבים מביעים שאיפה מעוררת השתאות להיות חלק מהעשייה אחרי שנים של התבדלות, ייאוש ותחושה תבוסתנית של נרמסות.

האוכלוסייה הערבית מהווה כ-21% מאוכלוסיית ישראל. כמעט רבע. זו לא מובלעת זניחה שאפשר להתעלם משאיפותיה ומרצונותיה להפסיק להיות שקופה. בארצות-הברית השחורים מהווים 13%-14% מהאוכלוסייה. האם אפשר לדמיין מצב בו שחור או שחורה לא יהיו שותפים בממשל? בארה"ב - שעדיין לא מוכנה לקבל אשה נשיאה - כבר היה נשיא שחור. זה בדיוק כמו שהיה נבחר בישראל נשיא או ראש ממשלה ערבי. עד כדי כך זה היה מהפכני.

והמהפכה ההיא עוררה תקווה, וזקפה את קומתם של השחורים שהפסיקו בזכותה להיות לגמרי מעוכים. לא שזה היה מושלם: בשתי הקדנציות שלו לא הצליח אובמה באופן מעשי לשפר דרמטית את מצבם של השחורים בארה"ב, הוא עצמו הודה שנזהר כפליים לא להיטיב רק עם השחורים כדי שלא יגידו שהוא נשיא רק של מגזר אחד. אבל אמריקה כולה שאגה בהתרגשות ודמעה בשמחה כאשר הבשורה על היבחרו הגיעה.

מנסור עבאס

(צילום: אביהו שפירא)

המצב של השחורים באמריקה היה עגום עד סופה של העבדות, ולמעשה גם אחריה. זה לא מאבק זהה כמובן, אך יש דמיון בין מאבק השחורים לזכויות באמריקה לבין מאבק הערבים בישראל. הערבים הבינו שהשכלה היא כוח והיום הם כבר לא רק אלו שנדונו לעבודות שחורות. הם רופאים, רוקחים, עורכי דין, בעלי מקצועות חופשיים. עכשיו הם מחפשים הכרה: הם לא רוצים לנצח לדשדש שוליים חסרי כוח השפעה. הם רוצים להיות בחלק הקובע. כמו היהודים.

וליהודים יש אינטרס מובהק להזמין אותם, לשבת איתם, לחלוק עמם את הגורל שממילא חולקים כבר עכשיו, רק שהם שווים פחות. וזה לא עניין מוסרי בלבד, אלא גם מעשי: דו-קיום כזה, ישדר לעולם שיהודים ומוסלמים ונוצרים יכולים לחיות ביחד. זה יהפוך את ישראל למנודה פחות ברחבי הגלובוס, זה יציג פנים אחרות של חברה חפצת חיים שההיסטוריה זימנה את מרכיביה לשבת על אותה פיסת אדמה ולחיות ביחד. זה גם יכול לסלול את הדרך לפיוס עם מדינות ערב, אך זה חזון שיוכל לממש אותו רק מנהיג - ולא פוליטיקאי צר אופקים וחסר אומץ לב ציבורי.

זה לא פשוט אחרי משקעי העבר. אומרים בצד היהודי: הם הצמיחו מתוכם שהידים, הם רוצים לחסל אותנו. ומנגד, הטרוריסטים היהודים שזכו משום מה לכינוי החמוד "נוער הגבעות", רוצים לעשות בדיוק אותו דבר לערבים.

השוליים בשני הצדדים לא צריכים לתת את הטון או לחבל בעתיד. אם בצמרת הפוליטית בישראל יהיה מנהיג שישבור את המחסום, הכל יוכל להיות אחרת

השוליים בשני הצדדים לא צריכים לתת את הטון או לחבל בעתיד. אם בצמרת הפוליטית בישראל יהיה מנהיג שישבור את המחסום, הכל יוכל להיות אחרת. כאשר טראמפ עמד לסיים את הקדנציה הראשונה שלו בבית הלבן, אמר הסופר והוגה הדעות האמריקאי קורנל ווסט כי "הוא ניאו פאשיסטי היושב בבית הלבן. הוא והניאו-ליברלים חושפים את אמריקה כניסיון חברתי שנכשל". אם הפעם הערבים לא ישולבו, הניסיון החברתי הישראלי ייכשל כישלון שיהדהד לדורות.