ערביי ישראל הם אזרחים ונבחרים שווי זכויות

ערביי ישראל הם אזרחים ונבחרים שווי זכויות

לאחר שנים רבות עקובות מדם, הצלחנו לעשות שלום עם מדינות ערב, מצרים וירדן. הגיעה העת לעשות שלום גם עם ערביי ישראל, ובמידה מסוימת גם עם עצמנו

אמנון סטרשנוב|

לא ברור אם נאומו המתלהם של בנימין נתניהו בטקס החגיגי שלאחר השבעת הכנסת, בו התנפל כמוכה אמוק על חברי הכנסת הערביים, היה הזוי או מעורר קבס, או שמא שניהם גם יחד. במקום לקרוא לאחדות אמת, נתניהו ניצל כל אפשרות וכל מעמד, חגיגי ככל שיהיה, כדי לשסות, לפלג ולהכפיש - כל זאת בניסיון נואש להציל את כסאו המט ליפול.

מנסור עבאס

(צילום: Amir Levy/Getty Images)

ערביי ישראל מהווים כעשרים אחוז מאזרחי מדינת ישראל, כאשר רע"מ והרשימה המשותפת זכו בבחירות האחרונות להצלחה מרשימה, עת הצליחו לקבל ביחד 19 מושבים בכנסת. ועדיין, שני הגושים – גוש השינוי מזה והליכוד, ממילא מזה – פוסלים אותן מחישוביהם הקואליציוניים בבואם להקים ממשלה, ולא ידעתי על שום מה ולמה. ערביי ישראל הוכיחו עצמם, ברובם כאזרחים נאמנים למדינת ישראל. המגזר הערבי הינו מגזר עובד ויצרני, משלם מסים ומקיים את חוקי מדינת ישראל, לא פחות ממגזרים אחרים במדינה, ואולי אף יותר. הן גם לא המפלגות הלא ציוניות היחידות במקומותינו.

סבורני, כי גם החשש לפגיעה בביטחון ישראל משילובם של הערבים במנגנוני השלטון, אינו קיים ושואף כמעט לאפס. במשך כל שנות קיומה של המדינה, הוכיחו ערביי ישראל דווקא את נאמנותם למדינה, ופגיעתם בביטחון המדינה הייתה מינורית ביותר, אם בכלל. מדו"ח שערך המרכז למחקר ומידע של הכנסת לאחרונה (5.5.25) - לגבי "נתונים על מפגעים ערבים ישראלים" בעשור האחרון, המסתמך על נתוני שב"כ, עולה כי "ברוב השנים מספרם של הערבים אזרחי ישראל שביצעו פיגועים היה קטן – אחדים בכל שנה".

חה"כ מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"ם, היה חבר הקואליציה שהקימה את ממשלת בנט-לפיד, ובכך הפכה למפלגה הערבית הראשונה החברה בקואליציה. זו הייתה אחת הממשלות הטובות והחיוביות שקמו במדינה, וחבריה עסקו בעיקר בתחום עיסוקיהם כשרים, ולא בהפיכה משטרית, במתן פטור למשתמטים או בחקיקה הזויה ובהכפשת מוסדות השלטון, חדשות לבקרים. השמיים לא נפלו והארץ לא רעדה עקב חברותו של עבאס בקואליציה ותמיכתו בממשלה. זאת לדעת, כי לאחר הטבח של שבעה באוקטובר, גינה אותו עבאס מספר פעמים בלשון חריפה, כפי שעשו גם חברי כנסת ערביים נוספים.

פסילתם הטוטאלית של כעשרים אחוז מאזרחי מדינת ישראל, שזכו לשישית מהמושבים בכנסת, מליטול חלק פעיל בחיים הפוליטיים במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית – פסולה מכול וכול. וכי מה היינו אומרים על פסילתו של מיעוט יהודי משיתוף בשלטון במדינות אחרות? הייתה קמה, ללא ספק, זעקה מרה של אנטישמיות! שיתופם של ערביי ישראל בהנהגת המדינה חיוני וחשוב – הן להם, הן לנו, הרוב היהודי והן למעמדנו הבינלאומי בקרב אומות העולם. דחיקתם ממוסדות השלטון אינה ראויה ואינה רצויה, ועלולה לשמש חרב פיפיות. כלל לא ברור, מה רע בתמיכתה של הרשימה המשותפת מבחוץ, בקואליציה כזאת או אחרת. גם לא מופרך לצרף את רע"מ לממשלה. וכי מה פסול, למשל במינוי ד"ר מנסור עבאס, רופא שיניים במקצועו, לשר הבריאות? כבר מזמן לא היה לנו שר בריאות קבוע, שיקדיש את מלוא מרצו לעבודת המשרד, אותו מנהל עתה שר האוחז בשלושה תיקים נוספים.

נראה לי כי אם מר נתניהו היה נזקק לתמיכתן של המפלגות הערביות לצורך הקמת קואליציה בראשותו, הוא לא היה מהסס להיעזר בהן ברצון ובנפש חפצה, וכפי שהוכח בעבר הלא רחוק, או שמא לבקש גם את תמיכת החמאס או ממשלת קטר...

לאחר שנים רבות עקובות מדם, הצלחנו לעשות שלום עם מדינות ערב, מצרים וירדן. הגיעה העת לעשות שלום גם עם ערביי ישראל, ובמידה מסוימת גם עם עצמנו.