נתניהו, סוף

לא זכור לי דיסוננס כזה שנים רבות. מצד אחד פרחים לבנים על דש הבגד, חברי כנסת חדשים נרגשים, משפחות עוטות בגדי חג, ילדים, חיוכים, חיבוקים. כוסות זכוכית מושקות וברכות הדדיות נישאות. אווירה חגיגית שכמותה לא ראינו מזמן. נדמה היה שחזרנו להיות מדינה דמוקרטית, שפויה, שמחליפה שלטון בקלפי ולא במלחמות.

זמן קצר אחרי זה, בטרקלין שאגאל היוקרתי, נישא אחד מנאומי השטנה וההסתה הנוראים ביותר שנישאו אי פעם בכנסת ישראל. נאום שגרם לציבור גדול להתכווץ בכיסאותיהם. 21 דקות של שנאה ופילוג שהופנו אל 19 חברי כנסת, נציגי 20% מאזרחי ישראל, שישבו בשורות הראשונות, פרח לבן על דש בגדיהם, חגיגיים ונרגשים. וכל זה נאמר על ידי ראש הממשלה היוצאת - שהפך אירוע לאומי, קונצנזואלי, לא שיגרתי - לאירוע של הסתה ושיסוע.

לא זוכרת אירוע לאומי שעורר בי כזאת בחילה, שאט נפש, אפילו חולשה. שההתרגשות הפכה לאגרוף בבטן. היה ברור שמה שאנחנו שומעים הוא אפילו לא נאום הניצחון שלא היה, אלא שיעור בתעמולה. קודם הפחדה (איראן, לחצים בין-לאומיים, איום קיומי), אחר כך "הפתרון" - אחדות בהנהגתו, ומיד אחריו האויב מבפנים: המפלגות הערביות, שהוצגו כגוש אחד של "תומכי טרור שונאי ישראל". ציטוטים ישנים וחלקיים הוצגו כעובדות, ואפילו מתינותו של מנסור עבאס הוצגה כתחבולה, כהעמדת פנים. כך בונים טענה שאי-אפשר להפריך.

נתניהו במושב הכנסת

(צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)

ובתוך כל זה, השמטה אחת גדולה: טבח 7 באוקטובר והאחריות למחדל. מעל הדוכן קרא נתניהו לחקור את הזיופים בבחירות, כאילו שזה הדבר היחיד שדורש חקירה. יאיר גולן יצא מהאולם, ובנט, שלא ידוע כמי שקוטע ראש ממשלה, צעק את השאלות שנתניהו לא רצה לשמוע: מה עם ועדת חקירה ממלכתית ל-7 באוקטובר ומה עם היועצים הקטארים, ובכך הפעיל את נפשה המסוכסכת של אשת ראש הממשלה, שישבה על קצה הכיסא, דרוכה, חסרת שקט, ולמזל כולם רק קראה קריאות נגד בנט ולא ניסתה לתקוע לו עט בעין.

ההונאה מעל הדוכן היא כפולה: מי שקורא לאחדות הוא זה שמפלג, ומי שמזהיר מפני "תומכי טרור" חיזר בעבר אחרי עבאס, ולפי הדיווחים פנה אליו גם בימים האחרונים. בכמה מילים החזיר אותנו ראש הממשלה מן החלום לנורמליות, אל המציאות העגומה של ישראל תחת שלטונו. זו הייתה הופעתו הפומבית הראשונה של נתניהו מאז הבחירות. כשבועיים הוא הסתגר הרחק מהמצלמות, בחמ"ל שהקים במלון בתל-אביב, ושם ניהל פגישות סגורות ותפר סרטונים ותסריטים. הנאום הזה לא נולד בסערת רגשות. הוא תוכנן היטב, כשאת המסר ניסח קודם לכן בנו, יאיר, כשכתב שהסכנה הגדולה ביותר להישרדות ישראל, מלבד הגרעין האיראני, היא "ערביי ישראל".

עוד לפני שנספרו המעטפות הכפולות עמד נתניהו מול המצלמות כמנצח, בנימוק שהליכוד נותר המפלגה הגדולה. המספרים אמרו אחרת: הגוש שלו צנח ל-53 מנדטים, ו-67 חברי כנסת המליצו על גדי איזנקוט. אם במשך ימים התווכחו אולפנים ופרשנים "מי ניצח בכלל", זו הייתה הצלחה של תודעה, לא של הקלפי.

חודשים לפני הבחירות כבר הושתל באולפנים הנאמנים סיפור "הזיופים בחברה הערבית". ביום הבחירות צץ פתאום "שוחד בחירות": דובר על מאה מיליון שקל, בתיק עצמו נמצאו לכל היותר כמה מאות אלפי שקלים, שלא ברור למה שימשו. השוחד שהיה אמור "לגנוב" את הבחירות נעלם כלא היה.

בשלב השני גויס ראש השב"כ. דוד זיני, שביום הבחירות הבטיח שטוהר ההליך נשמר, התהפך בתוך ימים וביקש לחקור באזהרה את ראשי המפלגות הערביות. רק עמידתם של היועצת המשפטית לממשלה ושל השופט נעם סולברג בלמה את הניסיון לרתום את שירות הביטחון לערעור הכרעת הבוחר. בתוך כך הכריז הליכוד שהבחירות "נגנבו", וההודעה הופצה במיליוני צפיות.

אבל יותר מהתוכן - הטריד האיש עצמו. נתניהו נראה כאדם שאיבד את עשתונותיו. נדמה לי שאין צורך באבחנות רפואיות כדי להבין את הסכנה. את הדפוס הזה כבר ראינו: "הערבים נעים בכמויות אדירות" ב-2015, "גונבים את הבחירות" ב-2019, ההצהרה הלוחמנית בפתיחת משפטו. בכל פעם שהשלטון מתרחק ממנו, הטון מסלים. וכשאדם שעדיין מחזיק במפתחות הצבא והשב"כ מרגיש שהקרקע נשמטת, זו סכנה מיידית.

וזה כבר לא תאורטי. השבוע דווח שהמחלוקת בינו לבין הרמטכ"ל על פעולה באיראן חזרה. זמיר סבור שהמהלכים אינם זהירים. וזה בזמן שטראמפ מודיע שהמלחמה הסתיימה ושחידושה "מאוד לא סביר". בתוך כך פועל הליכוד לעכב את כינוס ועדת החוץ והביטחון בראשות ליברמן, ואיזנקוט שולח לנתניהו מכתב חריג ומזהיר אותו שלא יפעיל את כוחות הביטחון בלי איום מיידי.

ואם בליברמן עסקינן, כדאי להביא לידיעתו מחקר חדש של מרכז אקורד באוניברסיטה העברית, שמצא כי 33% ממצביעי ליברמן מעדיפים ממשלה בתמיכת רע"מ על פני כל החלופות שהוצעו להם, בהן קואליציה עם החרדים, רוטציה עם נתניהו או בחירות נוספות.

איזנקוט קבע פגישה עם הליכוד למחרת השבעת הכנסת. עצם הפגישה היה סימן קטן שאפשר לדבר. אבל נתניהו, שמבקש אחדות, הרס גם את זה במו ידיו

איזנקוט קבע פגישה עם הליכוד למחרת השבעת הכנסת. עצם הפגישה היה סימן קטן שאפשר לדבר. אבל נתניהו, שמבקש אחדות, הרס גם את זה במו ידיו: איזנקוט ביטל את הפגישה "על רקע נאום הפילוג". אבל משהו כן קרה: נאום שנועד לחזק את נתניהו חשף את חולשתו, וגיבש נגדו חזית רחבה ונחושה מאי פעם. יותר ויותר אנשים מבינים ש"ממשלת אחדות" היא ממשלת נתניהו בשם אחר, מנגנון שיתוק שירחיק את ועדת החקירה ויקנה לו זמן מול משפטו.

ומילה אחרונה לאישה שישבה השבוע ביציע הכנסת, בשקט, בלי דרישות, בלי פמליה של מאבטחים, מקורבות ומלבישות, ואיש כמעט לא זיהה אותה:

חנה איזנקוט, אני מאחלת לך כוח לשנים הקשות שמחכות לך. ושתישארי בדיוק כפי שראינו אותך השבוע: עדינה, אצילית, נחבאת אל הכלים. לכזאת אשת ראש ממשלה חיכינו.

החלפת השלטון אינה סוף הדרך, אלא תחילתו של תיקון. אבל כדי להתחיל לתקן, צריך קודם לומר את המילים בקול: נתניהו, סוף.