נתניהו מבקש שנביט באירופה - בוא נביט על ישראל

נתניהו מבקש שנביט באירופה - בוא נביט על ישראל

המעבר מפסילת שותפים פוליטיים להפחדה מפני להבות בערי ישראל מטיל חשד בציבור שלם. כך פועל מנגנון הפירוד שבקריאת נתניהו לאחדות: תחילה מציירים חלק מהאזרחים כאיום, ואז מבקשים מכל היתר להתאחד נגדו

יואל חשין|

תגיות

בנימין נתניהו ביקש במוצאי שבת שנביט באירופה ונראה את עתידנו. ממשלה שתלויה במי שהוא מכנה "איסלאמיסטים" תפרק את ישראל מבפנים. הלהבות בפריז ובבריסל יחווירו לעומת אלה שיבערו בירושלים, בתל אביב ובחיפה. "אלה לא הפחדות", הבטיח. "זוהי המציאות שנפגוש". המסקנה שלו, כצפוי, הייתה תביעה ל"אחדות".

בנימין נתניהו, מנסור עבאס

(צילום: Yonatan Sindel/Pool Photo via AP , צילום: שלו שלום)

בטרם נבין עד כמה תביעתו לאחדות היא המהלך המדויק ביותר לקדם פירוד, חשוב להדגיש שנתניהו נגע בחרדה ממשית: במדינות אירופיות רבות, היחסים בין הרוב למיעוט המוסלמי מלווים במתח כבד. פיגועים מעוררים חרדה, ואפליה מעמיקה ניכור. מאחורי אלה עומדת שאלה שמטרידה את המערב: האם אפשר לשמר זהויות נפרדות ולבנות שייכות ונאמנות משותפת?

הקשיים באירופה מעניקים לאזהרה של נתניהו כוח. אלא שמחוץ לאירופה ישנה מדינה מערבית שסיפורה מערער דווקא את המסקנה שהוא מבקש להסיק. למיעוט שלה, שרובו מוסלמי, יש חינוך בשפתו, מוסדות דת משלו ויישובים נפרדים. לכאורה, תנאים לחיים במקביל. אלא שבמוסדות המשרתים את כלל האזרחים נבנית אחריות משותפת.

בני המיעוט הם שופטים, חוקרים ומהנדסים. בשנת הלימודים 2023–2024 הם היו כחמישית מסטודנטי התואר הראשון. בנתוני 2023, בקרב מועסקים עד גיל 67, הם היו רבע מהרופאים, 27% מהאחיות וכמעט מחצית מהרוקחים. המדינה מפקידה בידיהם את חיי אזרחיה מדי יום. הזהות נשמרה; האחריות הפכה למשותפת.

גם בשעת משבר ביטחוני חריף, השותפות הזאת קיבלה משמעות מוחשית: בני המיעוט טיפלו בפצועים והצילו חיים, בשעה שהסכסוך נגע גם בכאבם ובזהותם. יש בכך ביטוי מרגש לשייכות אזרחית מורכבת: לכאוב, להתווכח — ובכל זאת לראות במדינה בית. הדבר מזכיר את יהודי ארצות הברית: מיעוט שנחשד בנאמנות כפולה, השקיע בהשכלה, הצטיין במדע, ברפואה ובמשפט, ונעשה שותף מלא בבניין האומה שבה חי.

ואולי הביטוי הנוגע ביותר ללב אינו מופיע במאמרים, אלא בטלוויזיה: עובד סופרמרקט מוסלמי שמסירותו נטולת גבולות. הוא מתמסר לחגי המדינה בהתלהבות שמביכה אפילו את מי שמעולם לא נדרשו להוכיח שהם שייכים. הוא מצחיק בעודף המוטיבציה שלו, ונוגע ללב באמונתו הפשוטה שהוא שייך. קוראים לו רמזי עבד רמזי. הסדרה היא "קופה ראשית". המדינה היא ישראל. ובעוד נתניהו מבקש שנביט באירופה כדי לראות את עתידנו, כדאי שנביט לרגע בעצמנו.

ערביי ישראל הם מיעוט ילידי, והשותפות כאן נבנית בלב סכסוך לאומי מדמם. לכן ההשוואה לאירופה מוגבלת, אך ההישג ראוי במיוחד לתשומת לב. אפשר להיות ערבי, לכאוב את כאב העם הפלסטיני ולהיות שותף לחיים בישראל. מדיניות אחראית צריכה להרחיב את האפשרות הזאת.

את המציאות הזאת נתניהו דוחק הצדה כשהוא מגייס את אירופה כדי להזהיר מפני עתידנו. המעבר מפסילת שותפים פוליטיים להפחדה מפני להבות בערי ישראל מטיל חשד בציבור שלם. כך פועל מנגנון הפירוד שבקריאה שלו לאחדות: תחילה מציירים חלק מהאזרחים כאיום, ואז מבקשים מכל היתר להתאחד נגדו.

המציאות אינה מושלמת; אפליה ופשיעה מחריבות את החברה הערבית. ההישגים אינם מוחקים אותן, אלא ממחישים כמה עוד אפשר לבנות — וכמה אפשר לאבד. ומי שצופה ב"קופה ראשית" יודע שחבריו של רמזי לרוב לא משיבים לו אהבה. הם מנצלים את תמימותו ומתרגלים לנוכחותו. עובדי הסופר צוחקים על רמזי — אך הסאטירה צוחקת עלינו.

כאן המבחן שלנו: האם השותפות שאנו מקבלים כמובנת מאליה בבית החולים תזכה להכרה גם בשותפות בממשלה. יש להתייחס לקריאה לאחדות כאל מה שהיא: מהלך תככני שכל תכליתו שרידותו של ביבי. הממשלה צריכה לפתוח אפשרות אחרת: שותפות אזרחית שאפשר לבנות עליה עתיד.

אני רואה זאת מקרוב כשותף ב"טאקווין", המשקיעה בסטארטאפים בהובלת יזמים ערבים. בעבודה משותפת, השותפות הופכת למציאות מוצקה. כפי שהתרגשנו כולנו מהאקזיט החרדי הראשון, כך עוד נתרגש ונתגאה יחד מלב ההייטק הישראלי כשנגיע לאקזיט הערבי הגדול הראשון. שמחה של שותפים אמיתיים לדרך — כי בסופו של דבר, ישמעאל הוא אח.

יואל חשין הוא איש עסקים ופעיל בתחום ההשקעות החברתיות, יו"ר ומייסד קרן ההון סיכון 2B.VC

תגובות