לתקן את הטעות בניווט

כלל ראשון בניווט, קודם לצעד הראשון, הוא להבטיח שההזדהות מדויקת: כל טירון יודע את זה. פספסת על המפה את המיקום שלך, תפספס את ציר ההגעה ליעד. ויכול להיות שאחת הטעויות הגדולות של גוש השינוי הייתה טעות בניווט.

(רויטרס)

עמדו, לצורך המשל, על הר מירון, מתחתיהם השתרעו נופיו הירוקים של הגליל, ועדיין הם היו משוכנעים שהם על פסגת הר ארדון, הצופה על מכתש רמון. ההבדל אינו סמנטי. הר מירון והר ארדון אינם אותו הר. והדרך אל שדרות, אופקים, מצפה רמון ובאר שבע, וכן, גם לקריית שמונה ובת ים - אל הפריפריה הגיאוגרפית והתודעתית, אל מי שחשים שהצד השני אינו רואה אותם, ואם הוא רואה, הוא בז להם, ואם לא בז, לפחות מתנשא - אינה אותה דרך. ככה פשוט.

מי שרצה להביא לשינוי, היה צריך להיטיב לבחור את המסלול. זה נשמע, אולי, כמו קלישאה, שום דבר חדש. ובכל זאת, התפלגות הבוחרים מלמדת שגוש השינוי לא הצליח להגיע למקומות שאליהם היה חייב להגיע. הצליחו לשכנע את המשוכנעים, ששכנעו את חבריהם המשוכנעים ממילא, שהלכו ושרשרו את המסר במקום שהוא כבר הוטמע היטב. זה לא חלחל לרחוב הליכודי, לא הצליח להתמודד עם הנרטיב הרווח שם ולחורר את החומה. לא די בכל אופן. להבין מה האנשים שם חוששים לאבד, לכבד את הפחד ולתת לו תשובה. לגלות על מי הם סומכים ומדוע, ולהתייחס בדיוק למקום הזה.

אי אפשר לדבר אל ציבור גדול, שבמשך שנות דור היה נאמן למפלגה אחת כאילו הוא רק ממתין שמישהו יסביר לו בהיגיון מדוע עליו להחליף דווקא עכשיו, בשעתה הכל כך קשה של מדינת ישראל, כשסבב נוסף במלחמה הבלתי נגמרת מרחף מעל ראשו, את הנהג. מי שרוצה להגיע לציבור חדש, חייב קודם כול להכיר ולהבין את המפה שלו.

וכל זאת כשהמערכה על כל קול התנהלה מול קמפיינר שפעם אחר פעם, בניגוד לסקרים, שנזקם היה רב מתועלתם, הצליח לעשות את זה - ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו. זה שהצליח להפוך חולשה להזדמנות, משבר למבחן נאמנות ואיום על שלטונו למאבק על זהותה של המדינה. התשובה אינה נעוצה בהכרח בקסם אישי, ואינה ביטוי לשכחה ציבורית. היא קשורה ליכולת לבנות סיפור פוליטי שבו כל אירוע מקבל משמעות המשרתת את המחנה. נתניהו הציע לבוחריו לא רק מנהיג, אלא גם זהות: מחנה שנאבק באליטות, בתקשורת, בממסד ובמי שלטענתו ביקשו להחליף את רצון העם. וכל זאת אחרי ה-7 באוקטובר, אחרי הכישלון הביטחוני הנורא, אחרי המחלוקות סביב האחריות, דילמת החטופים, המלחמה המתמשכת, חוק ההשתמטות, הקצאות מטורפות של מיליארדים לציבור שאינו מכיר במדינה של הציונים. רק שפוליטיקה אינה מבחן חשבונאי שבו כל כישלון גורר אובדן קולות. היא גם מאבק על אמון, שייכות, פחד ותקווה.

במקום להמשיך לחפש את הנוסחה להפלת נתניהו, צריך לבחור את החלופה שתמזער את הנזקים. למפות מחדש את סולם העדיפויות ולהחליט למי מסתכלים בעיניים לפני שמפרים חלק מהבטחות הבחירות

וזה קרה אחרי ארבע שנים שבהן עשרות שרים, עם אפס יכולות, איישו ממשלה שכושלת ממנה לא הייתה כאן. שרים, שעל פי גורמים המקורבים לנתניהו, הוא התעקש להרחיק מהקמפיין, ולא בכדי.

וכאן מגיע שמץ הרמז לתקווה. תנאי פתיחה כמו שהיו לגוש השינוי בבחירות האלה, לא יחזרו על עצמם אם יהיה סיבוב נוסף. יכול להיות שבמקום להמשיך לחפש את הנוסחה שתפיל את נתניהו, צריך לבחור את החלופה שתמזער את הנזקים. למפות מחדש את סולם העדיפויות. ממשלת אחדות לאומית זו אפשרות אחת. שותפות פוליטית עם המפלגות הערביות, מתוך הכרה בעובדה שהאזרחים הערביים הם חלק מהחברה הישראלית, זו אפשרות שנייה.

מה שחשוב הוא להחליט למי מסתכלים בעיניים רגע לפני שמחליטים להפר חלק מהבטחות ערב הבחירות. או אם רוצים, לדייק בהזדהות, לאתר ולמקם נכון את נקודת ההתחלה, ולסמן את הדרך משם למטרה.