לא "אזרחים בינתיים"

לא "אזרחים בינתיים"

כבר לא מדובר רק בסמוטריץ': נרמול הגזענות כלפי הציבור הערבי מחלחל לחברה כולה. אסור למחנה השינוי להיכנע להלך הרוח הזה, אלא לגלות אומץ ולשמור על דלת פתוחה להשתלבות בקואליציה של גורמים רלוונטיים מקרבו

מיכאל מילשטיין|

בהכרזה כנה למדי כינה סמוטריץ' באפריל 2021 את הציבור הערבי בישראל "אזרחים, בינתיים לפחות", והוסיף "יש להם חברי כנסת, בינתיים לפחות". האמירה ממחישה אמת עגומה: הבעיה העמוקה של מרבית פוסלי הקשר עם המפלגות הערביות אינה רק הרעיונות והמנהיגים שלהן, כפי שמוצג לכאורה, אלא הקולקטיב הערבי כולו. הגישה הזו עוברת נרמול ושוברת שיאים בעקבות הבחירות, כפי שגולם בשיבת קמפיין "הערבים נוהרים לקלפיות" של נתניהו, ב"פרשיות" הזיופים וההתערבות הזרה שדעכו לא לפני שהמחישו הפעלה תקדימית ואפלה של שירותי ביטחון לטובת יעדים פוליטיים, ובנאום "האחדות" רווי ההסתה של נתניהו בתום השבעת הכנסת בשבוע שעבר.

עבאס, סמוטריץ'

(צילום: דני שם טוב / נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

בניגוד לסמוטריץ', המחזיק בתפיסה אתנוצנטרית אותנטית ומאמין שהמדינה צריכה להתנהל בהשראת חוקי ההלכה וכי יש בה זכויות בעיקר או רק ליהודים, בעוד היתר לא יכולים להיות בעלי מעמד שווה, יתר חברי הממשלה, ובפרט הליכוד, אימצו את אותן העמדות לרוב בגלל שיקולים פוליטיים תועלתניים, בעוד בעבר הלא־רחוק בכלל נשקל שילוב של רע"מ בקואליציה.

נרמול הגזענות כלפי הציבור הערבי מחלחל לחברה כולה ובולט באחרונה באופן מקומם במיוחד במדיה. בהקשר הזה כדאי להיזכר בספרו של טאהר בן ג'אלון המרוקאי, "הגזענות כפי שהסברתי לבתי", ובו מוסבר כי שורשי הגזענות נטועים בפחדים, בחשדנות ובעיקר בשילוב המזיק בין בוז לבורות, כזה שגורם ללגלוג על מי שנושאים תואר דוקטור בחברה הערבית, ולפני המלחמה, אך גם אחריה, הביא לתחושת התנשאות על האויב ולתפיסתו כ"פושטקים בכפכפים".

מדובר בביטוי נוסף של העובדה כי הציבור בישראל לא עבר תהליכי תחקור ועיבוד של הטראומה שחווה ב-7 באוקטובר, תוך בירור השאלות איך נוצר האסון, מי אחראים לו ומה הלקחים הנדרשים. במקום זאת, מסתמן מאמץ לשימור הטראומה ולכליאת הישראלים לעד ב-7 באוקטובר, תוך הנצחת חרדה ועוינות שמאפשרות מלחמות תמידיות, בלי שהציבור מעלה ביקורת או תהיות לגבי התכלית וההשלכות. מדינה שכזאת אינה "מפוכחת" ולומדת ממחדלי העבר, אלא לוקה בחוסר איזון קיצוני ובבוחן מציאות לקוי שמבטיחים הישנות של כישלונות.

וכך, הישראלים שלא רואים את התמונות מעזה או משוכנעים שהביקורת הקשה וצעדי הענישה נגד ישראל עקב האלימות היהודית באיו"ש הם תוצר של אנטישמיות, גם לא מכירים או מבינים את השלכות הדה־לגיטימציה כלפי הציבור הערבי. רבים בעולם מחברים את הנקודות של התנהלות ישראל בכל הזירות עם הפוליטיקה הפנימית ומסיקים כי מתחולל שינוי שלילי בצביונה, וכי נולדת מדינה המונעת מהתמכרות לכוח, קיצוניות ופנטזיות. לישראלים המתמוגגים ממראות הכאוס בערי אירופה ועליית הימין הקיצוני בה, מומלץ להכיר גם הפגנות ענק כמו זו שנערכה לפני שבוע בהולנד נגד המציאות בעזה, סנונית למחאה בינלאומית שסביר כי תתרחב בקרוב.

מבחן המנהיגות העיקרי, והקשה מאוד, מונח לפתחו של מחנה השינוי. לפחות כרגע נראה כי המחנה נוטה יותר להפר הבטחות מלפני הבחירות בכל הנוגע לחרדים מאשר למפלגות הערביות, כנראה נוכח הבנה שזהו הסנטימנט הרווח בציבור. איזנקוט הפגין אומץ כשפרסם שלשום ציוץ שבו תקף את קמפיין הדה־לגיטימציה הגזעני והאלים נגד הציבור הערבי שמתודלק בידי נתניהו ותיאר אותו כביזוי של מגילת העצמאות. ניתן לקוות שהדבר מעיד על נכונות לנהל ערוצי שיח שוטפים עם הציבור הערבי בכל תרחיש פוליטי שיתפתח בקרוב, ולשמור על דלת פתוחה להשתלבות בקואליציה של גורמים רלוונטיים מקרבו, ובמילים אחרות – רע"מ.

מסתמן מאמץ לשימור הטראומה ולכליאת הישראלים לעד ב-7 באוקטובר, תוך הנצחת חרדה ועוינות שמאפשרות מלחמות תמידיות, בלי שהציבור מעלה תהיות לגבי התכלית וההשלכות

בימים טעונים אלה מומלץ גם לנבחרי הציבור הערבי להפגין יותר רגישות ואחריות. הם אינם נדרשים להסתיר את זהותם הלאומית, אך אין הכרח "להיות צודק" כל העת, למשל לסיים טקסים בשירת "בילאדי בילאדי", או לצאת בהפגנתיות בעת השמעת התקווה בהשבעת הכנסת. לא ייגרע דבר מהזהות ומהאידיאולוגיה, אם המעמד יכובד בנוכחות ובמידה, כפי שעשה מנסור עבאס.

שבירת מוסכמות ומפגן אומץ ומנהיגות לא מגולמים רק בצורת ההצבעה בכנסת, אלא גם בדיון פומבי על תופעות הנוגעות לכלל הציבור, למשל שירות אזרחי לצעירים ערבים שמחייב נטישת המנטרה השחוקה שלפיה מדובר ב"מזימה" שנועדה לשלבם בעשייה בעלת ממד ביטחוני.

כמו בכל החזיתות הפתוחות נדרש הציבור, ובעיקר נציגיו במדיה, להעלות תהיות שנשמעות מעט מדי, לערער על "מוסכמות" המונחתות מלמעלה, ולא להרפות עם שאלות בדבר תכלית וחלופות. נדרש גם להפנים שפעמים רבות לא ניתן לממש תרחישים אידיאליים שמובטחים באמצעות סיסמאות חלולות אלא להתמודד עם מצבים מורכבים.

הציבור הערבי בישראל לא יהפוך ציוני ונדרש לפתח עימו מערכת יחסים עדינה שבה גם הוא יידרש להפגין יכולת השתנות וגמישות. ישראל תמשיך להיות מדינה יהודית ודמוקרטית אך אסור שתהיה רק יהודית, ודמוקרטית למראית עין. בכך היא תהפוך לישות מצורעת מבחינה בינלאומית ורוויה במתחים מבית, שעלולים להגיע להתפרצות קשה, חריפה בהרבה מ"שומר החומות" ב־2021. זוהי נבואה אחת מני רבות שמעלים גורמים בישראל שמעוניינים למעשה בעימות עם שכנים קרובים ורחוקים, ועלולה להגשים עצמה.

ד"ר מיכאל מילשטיין הוא חוקר בכיר באוניברסיטת ת"א.