כלום לא עצוב, הכל כרגיל

כלום לא עצוב, הכל כרגיל

אתמול נרצחה האישה החמישית בישראל בתוך חודש אחד. מאז תחילת 2026 נרצחו 17 נשים על רקע אלימות במשפחה. ואצלנו? שום דבר לא נעצר. הכול כרגיל. החדשות המשיכו לזרום. הפוליטיקאים המשיכו להתקוטט. הרשתות החברתיות המשיכו לסעור סביב השערורייה התורנית. המשכנו הלאה

איילת רזין בית-אור|

"כלום לא עצוב, הכל כרגיל", שר אביתר בנאי בשירו המצמרר משנת 1997. כמעט 30 שנה חלפו מאז שר על האלימות, האונס והרצח שמתרחשים סביבנו, ועל האופן הבלתי נסבל שבו החיים ממשיכים כאילו דבר לא קרה. נדמה שהשיר הזה לא התיישן אפילו ביום.

אתמול נרצחה האישה החמישית בישראל בתוך חודש אחד. חמש נשים שהיו כאן, ועכשיו אינן. מאז תחילת 2026 נרצחו 17 נשים על רקע אלימות במשפחה. משפחות שחייהן התפרקו, ילדים שהתייתמו. 17 זירות רצח, 17 ידיעות חדשותיות, 17 פעמים שבהן צריך היה לעצור הכול ולשאול איך הגענו למצב הזה.

אבל לא עצרנו. שום דבר לא נעצר. הכול כרגיל.

החדשות המשיכו לזרום. הפוליטיקאים המשיכו להתקוטט. הרשתות החברתיות המשיכו לסעור סביב השערורייה התורנית. ואנחנו? המשכנו הלאה. עוד אישה נרצחה. עוד כותרת. עוד מספר בסטטיסטיקה.

יש משהו מחריד בשגרה הזאת. לא רק בעצם העובדה שנשים נרצחות, אלא ביכולת שלנו כחברה להתרגל לכך.

זירת הרצח, אתמול

(צילום: דוברות המשטרה)

בשנת 2025 נרצחו בישראל 46 נשים - המספר הגבוה בעשור האחרון. לפי נתונים שהוצגו בכנסת, כ־82% ממקרי הרצח היו על רקע אלימות במשפחה. מאחורי המספרים מסתתרת מציאות קשה עוד יותר: נשים שחיות תחת איום, ילדים שגדלים בצל אלימות, ונשים שאינן מאמינות שמישהו יצליח להגן עליהן.

אנחנו יודעים להזדעזע, לצאת לרחובות ולתבוע אחריות. אנחנו יודעים להכריז על מצב חירום לאומי. אבל כשנשים נרצחות, שוב ושוב, נדמה שמדובר במציאות שנגזר עלינו להשלים איתה.

וזה אולי הדבר המסוכן ביותר: ההשלמה.

רצח נשים אינו גזירת גורל. אלימות נגד נשים אינה תופעת טבע. היא מחייבת מדיניות, תקציבים, מניעה, אכיפה ואחריות שלטונית. והאחריות הזאת מוטלת קודם כול על הממשלה.

דו"ח שפרסמה במאי השנה הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בראשות ח"כ מירב כהן, מציג תמונה ברורה: התוכנית הלאומית למאבק באלימות במשפחה סובלת מתת־תקצוב, מהיעדר ניהול ממשלתי בכיר ומפיצול אחריות בין משרדים. רק כ־3.6% מההוצאה בתחום בשנת 2023 הוקדשו למניעה. כלומר, אנחנו משקיעים הרבה יותר בהתמודדות עם תוצאות האלימות מאשר במניעתה.

והנה אנחנו שוב עומדים בפני הזדמנות פוליטית. בשעה שהמפלגות נערכות לגיבוש הממשלה הבאה, זה הזמן לשאול: איפה הנשים?

והנה אנחנו שוב עומדים בפני הזדמנות פוליטית. בשעה שהמפלגות נערכות לגיבוש הממשלה הבאה, זה הזמן לשאול: איפה הנשים? לא רק כמה נשים יכהנו כשרות, אלא מה תהיה מחויבותה המעשית של הממשלה לביטחונן ולחייהן.

המאבק באלימות נגד נשים חייב להיכנס להסכמים הקואליציוניים. לא כהצהרה חגיגית או כסעיף עמום, אלא כהתחייבות מפורשת, מדידה ומתוקצבת. אם אפשר לקבוע בהסכמים תקציבים וסמכויות לנושאים אחרים, אפשר וצריך לעשות זאת גם כשמדובר בחייהן של נשים- תקצוב מלא של התוכנית הלאומית למאבק באלימות במשפחה, בהיקף של לפחות 250 מיליון שקלים בשנה; העברת האחריות לניהול התוכנית לדרג הממשלתי הבכיר ביותר, עם יעדים מחייבים ובקרה על ביצועם; הקמת מערכת מידע לאומית משותפת למשטרה, לרווחה, לבריאות ולמערכת המשפט, שתאפשר לזהות סימני אזהרה ולפעול בזמן; חיזוק ההגנה המיידית על נשים מאוימות באמצעות פיקוח טכנולוגי, אכיפה אפקטיבית והגבלת גישה לנשק במצבי סיכון; והשקעה משמעותית במניעה ובטיפול, לרבות הרחבת שירותי הרווחה, חינוך למניעת אלימות וטיפול בגברים אלימים. כל אלה צריכים להיעשות בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים שנקבעו באמנת איסטנבול למניעה ולמאבק באלימות נגד נשים, תוך התחייבות של ישראל להצטרף לאמנה וליישם את עקרונותיה.

אלה אינם רעיונות מהפכניים. הם כבר נכתבו בדו"חות, נדונו בוועדות והוצגו למקבלי ההחלטות. הידע קיים. הכלים קיימים. מה שחסר הוא החלטה שלטונית להפוך את המאבק באלימות נגד נשים לעדיפות לאומית.

צוותי המשא ומתן הקואליציוני חייבים לחשוב גם על האישה הבאה. זו שעדיין בחיים. זו שאולי כבר פנתה למשטרה. זו שמישהו מאיים עליה. זו שעוד אפשר להציל

אנחנו חיים בתקופה שבה החברה הישראלית כבר ראתה כל כך הרבה כאב ואובדן. אבל העייפות שלנו אינה יכולה להפוך להפקרתן של נשים. מותר לנו להיות עייפים. אסור לנו להיות אדישים. צוותי המשא ומתן הקואליציוני חייבים לחשוב גם על האישה הבאה. זו שעדיין בחיים. זו שאולי כבר פנתה למשטרה. זו שמישהו מאיים עליה. זו שעוד אפשר להציל.

השאלה אינה רק כמה נשים נרצחו השנה, אלא כמה עוד יירצחו עד שנחליט שחייהן חשובים מספיק כדי להופיע בסדר העדיפויות הלאומי. כי הדבר העצוב באמת הוא לא רק שעוד אישה נרצחה. הדבר העצוב הוא שמחר בבוקר נקום, נפתח את החדשות, נשתה את הקפה שלנו ונמשיך הלאה.

כלום לא עצוב. הכול כרגיל.

עו"ד איילת רזין בית-אוֹר היא מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה