כולנו כאן כדי להישאר

כולנו כאן כדי להישאר

יש קושי בחברות ערבית בממשלה בהקשר המעשי של ההתמודדות עם הנושא הפלסטיני, אבל יש עוד אלף ואחד נושאים שאין כל מניעה בישיבה בצוותא לגביהם

כשוך הסערה, ברדת האבק - יהודיי וערביי ישראל. הבוחר אמר את דברו, אך הותיר סימן שאלה ממשי, סרט שבו כבר היינו פעם אחר פעם לפני שנים מעטות. אינני מתיימר ליתן עצות לנבחרים האמורים לנסות לרבע את העיגול. מספרים על ראש הממשלה לוי אשכול שיצא מישיבת הממשלה ב-1967 וסימן באצבעותיו "וי" - נשאל: כמו צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה "v for victory"? והשיב, לא, אלא וי קריכט מען ארויס, ביידיש, איך יוצאים מזה. יש שיקולים לכאן ולכאן באשר לאופי הממשלה שתיכון, אך לא אעסוק בכך כאן.

אך הבחירות הפעם מיקדו את תשומת הלב לנושא שבעיניי הוא קריטי למדינת ישראל לא רק כרגע, אלא לעתיד לבוא בכל אופק, סוגיית היחסים של הרוב היהודי עם ערביי ישראל. על פני הדברים, אנו במלכוד; במובן המשפטי הפשוט, ערביי ישראל הם אזרחי ישראל הנהנים משוויון אזרחי גמור, ברוח מגילת העצמאות על פי חוק האזרחות. אך במציאות המרה, בעוד יש יהודים רבים בישראל הרוצים בשילוב ערביי ישראל יש כאלה המסתייגים, בלשון חריפה ובניחוח גזעני, מערביי ישראל בהכללות. ובעוד רבים מערביי ישראל מעוניינים בשילוב, יש לא מעטים שיש בהם עוינות למדינת ישראל, והדבר בולט מאוד בחלק מהנהגתם הפוליטית. ונזכור כי כולנו כאן כדי להישאר, והערבים הם 21% מן האוכלוסייה. המצב מסוכן לשני הצדדים ובראש וראשונה למדינה.

נציגי מפלגת רע"מ אחרי שיחה עם הרצוג

(צילום: שלו שלום )

כשלעצמי יש בי חיבה לשפה ולתרבות הערבית מאז לימודיי במגמה המזרחית בבית הספר התיכון ובחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית, ולאורך שנות החריש בשדה השלום עם כל שכנינו. כיועץ משפטי לממשלה עסקתי לא מעט בשאלות שוויון לערבים, כולל - למשל - כבוד הבריות של האזרחים הערבים בבידוק ביטחוני. בהרצאה לפני חצי יובל, ב-2001, אמרתי: "ערביי ישראל הם אזרחיה לכל דבר, בזכות ולא בחסד. הם זכאים לשוויונות; מחובתנו לפעול למענה, אך בה במידה עלינו להיאבק נגד כל מגמה להסיר מישראל את תווית המדינה היהודית והדמוקרטית..". לכן גם בצעד חריג פניתי לוועדת הבחירות לפסילת רשימת בל"ד בראשות עזמי בשארה, אך בית המשפט ברוב 4:7 סבר אחרת. חזרתי לכך בטורים אלה פעמים רבות.

קושי מובנה לכאורה הוא טענת ה"אנטי-ציונות" של הערבים. אכן, מדינת ישראל נכפתה על הערבים - אך זה היה ב-1948, והמדינה ברוך ה' כאן כדי להישאר. חברי הכנסת הערבים נשבעים אמונים למדינה, ועליהם לעמוד מאחורי חובתם ואזרחותם. איני משיא להם עצות, אך גם השכל הישר מורה שלא לירוק לבאר ששותים ממנה ולא לשדר עוינות למדינה, אף אם יש ביקורת ולעיתים מוצדקת על מעשי הממשל. חמאס הוא ארגון טרור רצחני, עוד מלפני 7 באוקטובר ובוודאי אחריו, ותמהני, ואף מקומם ומחשיד שמנהיגי ציבור ערבים מתחמקים מהכרה בכך.

ובצד היהודי - נוריד את מפלס הניחוח הגזעני. אנו כיהודים חייבים להתרחק מגזענות כמאש. אכן, יש קושי בחברות ערבית בממשלה בהקשר המעשי של ההתמודדות עם הנושא הפלסטיני - אף שאינני חושב שהדבר זהה לגבי איראן. אבל יש עוד אלף ואחד נושאים, כמו הפשיעה ברחוב הערבי המדמם, נושאי כלכלה ותקציב שאין כל מניעה בישיבה בצוותא לגביהם. אודה כי מסופקני מאוד אם יש מקום לרשימה המשותפת בממשלה, במיוחד כשבתוכה בל"ד. אבל מנסור עבאס ורע"מ הוכיחו שכולם חיזרו אחריהם, כולל מפלגת השלטון, ולא בגללם נפלה ממשלת בנט-לפיד.

השורה התחתונה: הדרה - לא, אך לא על חשבון מהותה של המדינה היהודית והדמוקרטית. בתוך גדרים אלה יש מרחב מספיק לשילוב הוגן. עוד רחוקה הדרך להתגשמות דברי המשורר יהודה הלוי "בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך", אבל בינתיים יש להתמודד עם הקיים.