זמן לשתף פעולה

זמן לשתף פעולה

העובדה שאימי זכתה בדין בתואר ״הכוהנת הגדולה של הימין״, לאחר שעקפה מימין את מפקדיה במחתרת מנחם בגין ויצחק שמיר, לא הפריעה לה לקיים חברות אישית ופרלמנטרית עם לובה אליאב, אהרן ידלין, עדנה סולודר, שולמית אלוני ואורה נמיר

120 ח"כים יישבעו היום אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. כשוך החגיגה המרגשת, המחוקקים, ותיקים כחדשים, יסתערו במלוא האמונה על היעד: ליישם את המשימות שלשמן נבחרו. בלהט השאיפה לנצח את היריב בכל מחיר קיימת סכנה שנראה שוב בכנסת הנכנסת את התופעות שצברו תנופה בשנים האחרונות: התלהמות, חוסר יכולת לקיים דיאלוג נוקב אך מאופק, האשמות אישיות בוטות, רטוריקה מסלימה ופוגענית. השחיקה במעמדה הציבורי של הכנסת ושל המערכת הפוליטית אינה בשורה טובה. כשהציבור קרוע בין גישות שונות, מה שמשמר את לכידותו הוא האמון במוסדות המדינה. מצופה מכל חברי הרשות המחוקקת לנהל את המחלוקות הלגיטימיות ביניהם, בדרך שמכבדת את שליחותם כנציגים הנבחרים של הריבון, הלא הוא העם שבחר בהם.

(צילום: דוברות הכנסת - דני שם טוב )

אני יודע שזו משימה אפשרית כי ראיתי מקרוב, ב-32 שנות כהונה בכנסת, רבים וטובים שמסוגלים לכך. והם עשו זאת על אף שנפערה ביניהם תהום היסטורית של עוינות וחשדנות.

אימי המנוחה, גאולה כהן, לוחמת מחתרת לח”י, עמדה בסכנת חיים לאורך כל שנות מאבקה למען עצמאות ישראל. היא נאסרה והושמה מאחורי סורג ובריח, ביצעה בריחות נועזות מבתי הכלא שבמהלכן נורתה ונפצעה, ותמונותיה כ”מבוקשת” נתלו בתחנות המשטרה הבריטית ובאתרים ציבוריים למכביר. אבל כבר בנעוריי הבנתי שלא האויב האנגלי הוא שצרב בתודעתה ובתודעת חבריה למחנה הלאומי זיכרון מייסר, אלא דווקא אחיהם ליישוב היהודי. הם לא יכלו לשכוח שכאשר החריפה המחלוקת בין מפקדי המחתרות לבין הנהגת המחנה הפוליטי היריב, בראשות דוד בן-גוריון, ערכו פעילי “ההגנה” מסע ציד לאיתור חברי האצ״ל והלח״י, חטפו אותם, עינו את חלקם, ואף הסגירו רבים מהם למשטרה הבריטית. הייתה זו נקודת שפל בחיי האומה. כמובן שלראשי ״ההגנה״ לא חסרו נימוקים להצדקת המהלך החריג, אך אלה לא ריככו את התסכול והזעם של אנשי המחתרות. לטראומה העמוקה הזו הייתה נוכחות עזה בחייהם, גם לאחר הקמת המדינה, ואפשר לייחס לה השפעה ישירה על האיבה ההדדית שאפיינה את יחסי הימין והשמאל לאורך עשורים ארוכים.

לכן השתאיתי לקבל מאימי, אז ח״כ גאולה כהן, עצה חריגה עם בחירתי ברשימת הליכוד לכנסת בשנת 1988. היא הפצירה בי להקפיד תמיד על כבודו של ראש מפלגת העבודה דאז, שמעון פרס, שעמד בראש המחנה השואף לפשרות מדיניות מרחיקות לכת. ביקשתי הבהרה. ההסבר שלה היה נוקב: ״אני מתנגדת באופן מוחלט לעמדותיו של פרס בנושאים המדיניים. אני נלחמת בהן מבוקר עד ערב. אבל לרגע אינני שוכחת את תרומתו האדירה לביצור ביטחון המדינה. את הכור האטומי בדימונה שבלעדיו ספק אם היה מוקם. את התעשיות הביטחוניות שבאו לעולם בזכות עשייתו וחזונו. ולכן לעולם אינני אומרת מילה רעה על האיש, גם כשאני אומרת הרבה מילים קשות על השקפותיו״.

גם כשהכנסת חצויה, יש אין-ספור נושאים שבהם יש זהות ערכים ויעדים בין צדדים ניצים. חובה לחדש את המסורת הזו, ולטפח את המוכנות הרגשית של חברי כנסת לפעול יחד גם עם בעלי דעה אחרת משלהם

העצה החכמה של אימי הייתה אכן מפתיעה, אבל כשנכנסתי לכנסת חוויתי מקרוב תופעה מבורכת של שיתופי פעולה בין ח״כים שניצבו משני עברי המתרס. העובדה שאימי זכתה בדין בתואר ״הכוהנת הגדולה של הימין״, לאחר שעקפה מימין את מפקדיה במחתרת מנחם בגין ויצחק שמיר, לא הפריעה לה לקיים חברות אישית ופרלמנטרית עם לובה אליאב, אהרן ידלין, עדנה סולודר, שולמית אלוני ואורה נמיר. דמויות שהיו נטועות עמוק במחנה האידאולוגי הנגדי. גם אישים אחרים, משורות הקואליציה והאופוזיציה, השכילו לא פעם לשים בצד משקעים מפלגתיים, וקידמו בצוותא יוזמות משותפות לטובת כלל אזרחי המדינה.

התופעה המבורכת הזו נגוזה כמעט לחלוטין בעשור המטלטל שידענו. גם כשהכנסת חצויה, יש אין-ספור נושאים שבהם יש זהות ערכים ויעדים בין צדדים ניצים. חובה לחדש את המסורת הזו, ולטפח את המוכנות הרגשית של חברי כנסת לפעול יחד גם עם בעלי דעה אחרת משלהם. בדרך כלל, יוזמות כאלה מגיעות לא ממנהיגי הסיעות בכנסת, אלא מחברי הכנסת שעוסקים בחיי היום-יום הפרלמנטריים במליאה, בוועדות, בדיוני החקיקה הממושכים. למען הריפוי הפנימי החיוני כל כך לעתידנו, אני מקווה שנראה בכנסת החדשה שיתופי פעולה כאלה למכביר.