זה הזמן להתפשר

זה הזמן להתפשר

המחלוקות עמוקות, ודווקא בגלל זה צריך לקבוע סדר יום משותף. כולנו נצטרך לבלוע צפרדעים ולהפסיק למדוד כל פשרה כאילו הייתה כניעה

דוידי בן ציון|עודכן:

הציבור בישראל אמר את דברו. שיעור הצבעה חסר תקדים של כמעט 80%, ואלפי אזרחים שעלו על מטוסים מכל קצוות עולם רק כדי להכניס פתק לקלפי הם לא נתון סטטיסטי אלא הצהרה של עם שאכפת לו. זו הכרעת הבוחר, ומי שמכבד את הדמוקרטיה חייב לכבד גם את מה שיצא ממנה. עכשיו השאלה היא אם המנהיגים יהיו ראויים לציבור שהצביע בשבילם.

מי שמוכן לשבת עם מי שמצדיק טרור, אבל לא מסוגל לשבת עם יריב פוליטי ציוני שנלחם איתו במילואים כתף אל כתף, חייב להסביר מתי הפכה השנאה הפוליטית לחזקה יותר מהאחריות הלאומית, ומי שמעדיף לגרור את ישראל לעוד בחירות במקום להתפשר ולייצר הסכמות, צריך להביט בעיניים שלנו המילואימניקים ושל האנשים שיישאו במחיר. אם יש משהו שהמדינה שלנו זקוקה לו כעת, זה ממשלת אחדות לאומית. לא צריך לחכות למצב חירום, אפשר לחסוך אותו.

בנימין נתניהו וגדי איזנקוט

(צילום: רפי קוץ)

בדרך להקמת ממשלה יש קו אדום שאסור לחצות. תמיכה בטרור והצדקת רצח זה לא בסיס לשותפות, וזה אגב היה נכון לפני 7 באוקטובר ונכון שבעתיים אחריו. אזרח ערבי שמכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מחויב לביטחונה ומתנגד לטרור, יכול להיות שותף. זה לא עניין של גזענות, אבל שום חשבון מנדטים פוליטי לא מכשיר תומכי טרור.

מי שאומר עם מי אסור לשבת, חייב גם לומר עם מי כן. בעיניי התשובה ברורה: חייבים לשבת עם מי שמתווכחים איתנו בחריפות אבל מחויבים לביטחונה ולעתידה של ישראל כמדינת העם היהודי, כן, גם עם מי שהכעיסו אותנו וגם עם מי שהבטחנו שלעולם לא נשב איתם.

משני הצדדים תישמע הטענה: אין אמון. זאת טענה רצינית, כי הבטחות הופרו ומשקעי עבר לא ייעלמו בלחיצת יד או צילום משותף. לכן נדרשים קווי יסוד ברורים, הסכמות כתובות, חלוקת אחריות ומנגנונים שיבטיחו את קיום ההתחייבויות. האמון לא ייבנה ברגע אלא בעבודה ובעמידה בהסכמות. חוסר האמון בין המנהיגים הוא בעיה שעליהם לפתור, לא גזירת גורל שעל הציבור לשלם עליה. כבר עשינו זאת ב-1984, אז הקימו פרס ושמיר ממשלת אחדות מתוך מבוי סתום פוליטי ממש כמו היום. המחלוקות לא נעלמו אבל הרוטציה קוימה והממשלה הובילה תוכנית כלכלית שבלמה אינפלציה של מאות אחוזים. הם הוכיחו שאפשר להישאר יריבים מרים ולשאת יחד באחריות.

המשימות שעל השולחן גדולות מכדי להפוך לבנות ערובה של חשבונות אישיים. צריך לבנות ביטחון לשנים קדימה, לשקם יישובים בנגב המערבי ובגליל, לחזק את צה"ל ולחלק באופן הוגן יותר את נטל השירות בו, צריך לטפל ביוקר המחיה, להחזיר ודאות למשק ולתת אופק למשפחות ולעסקים. ממשלה לאומית רחבה תוכל לקבל החלטות קשות ולהעניק להן בסיס ציבורי שיאפשר גם לבצע אותן.

מול איראן דרושה מדיניות נחושה ורציפה, מול ארה"ב דרושה הנהגה שמסוגלת לטפח ברית אסטרטגית דו-מפלגתית ולנהל מחלוקות מתוך עוצמה שממשלת מיעוט פשוט לא תשיג. אחדות היא לא תחליף למדיניות אבל תעניק לה משקל רציני, אמינות ויכולת התמדה.

רוב גדול בציבור רוצה דברים דומים – מדינה יהודית ודמוקרטית, ביטחון לילדים, חיים בכבוד וערבות הדדית. המחלוקות עמוקות ודווקא בגלל זה צריך לקבוע סדר יום משותף ומעשי ולהסכים איזה מחלוקות חייבות להיות מוכרעות עכשיו ואיזה אפשר לדחות להמשך הדרך שעוד תגיע. כולנו נצטרך לבלוע צפרדעים ולהפסיק למדוד כל פשרה כאילו הייתה כניעה. ראשי המפלגות צריכים להיכנס לחדר ולצאת עם ממשלה. מגיעה לציבור הנהגה שתוכיח שאפשר להתווכח בלי לפרק, להתפשר בלי להילחם זה בזה ולבנות יחד עתיד טוב יותר. אין לנו עם להחליף, יש לנו מדינה להוביל לעתיד טוב יותר, לכולנו.

פורסם לראשונה: 00:00, 04.11.26