השוטרים השליכו את עומר בצד הכביש, עם פיג'מה וקטטר. אחר כך הוא מת

השוטרים השליכו את עומר בצד הכביש, עם פיג'מה וקטטר. אחר כך הוא מת

עומר אבו ג'ריבאן גנב רכב, התהפך איתו ונפצע קשה ב-2008. שבועיים לאחר מכן, ואחרי שלא הצליחו להעבירו למתקן כליאה, השאירו אותו השוטרים ברוך פרץ ואסף יקותיאלי בצד הדרך. נהג משאית מצא אותו כעבור יומיים, מת: "התייחסו אליו כשק תפוחי אדמה, חפץ שצריך להעביר ממקום למקום", נזכרת עו"ד בתיה קוליץ, שהובילה את תביעת מח"ש. הפרקליטים מדברים, סדרת כתבות

השנה 2008, השעה 2:00 לפנות בוקר. ניידת משטרה נעצרת בשולי כביש 443, כ-2 ק"מ ממחסום עטרות. בתוך הניידת נמצא שב"ח פלסטיני מרצועת עזה, במצב רפואי קשה. הוא לבוש בפיג'מת בית חולים, יחף, צנתר שתן מחובר לגופו והוא מתקשה לעמוד וללכת. שניים מאנשי הניידת מוציאים אותו מהרכב, מעבירים אותו אל מעבר למעקה הבטיחות ומניחים אותו על הקרקע.

באותה נקודה שהפלסטיני הונח אין צומת. אין שום יישוב סמוך, ואין מקום שבו נהוג לעצור ולאסוף נוסעים. הוא נשאר שם לבדו, ללא מזון, ללא מים וללא השגחה רפואית. הניידת ממשיכה בדרכה. כעבור יומיים עובר נהג משאית באזור, ומוצא את גופתו של האיש באותו מקום. שמו היה עומר אבו ג'ריבאן, והוא מת מהתייבשות.

גלריה

עומר אבו ג'ריבאן. גנב רכב ונפצע בזמן שנהג בו

(צילום רפרודוקציה: מוחמד סבאח, בצלם)

18 שנים חלפו מאז מותו של אבו ג'ריבאן, שהוביל לחקירת מח"ש והסתיים בהרשעתם של השוטרים אסף יקותיאלי וברוך פרץ בגרימת מוות ברשלנות. כאשר עו"ד בתיה קוליץ, התובעת מטעם מח"ש שניהלה את ההליך הפלילי נגד שני השוטרים, חוזרת אל הפרשה, היא אינה מצליחה להשתחרר דווקא ממשפט אחד שנאמר בבית המשפט.

במהלך חקירתו הנגדית של אחד הנאשמים עלה הדימוי שלפיו ההתייחסות לאבו ג'ריבאן הייתה כאל שק תפוחי אדמה, חפץ שצריך להעביר ממקום למקום עד שנמצא היכן להניחו. "עצרנו את נשימתנו, כל האולם", היא משחזרת. "זה היה באמת משפט מטלטל". לדבריה, באותו רגע קיבלה תחושה שליוותה אותה לאורך המשפט ביטוי מפורש: האיש שהשוטרים היו אמורים לדאוג לשלומו הפך בעיניהם לבעיה שצריך להיפטר ממנה.

שבועיים לפני מותו של אבו ג'ריבאן, עזתי ששהה בישראל שלא כחוק, הוא נפצע בתאונת דרכים בכביש 6 בעת שנהג ברכב שגנב. הוא אושפז בבית חולים שיבא בתל השומר במשך כשבועיים, וכאשר הגיע מועד שחרורו, בלילה שבין 12 ל-13 ביוני, הוזעקו שוטרים כדי להעבירו לתחנת המשטרה ברחובות. אלא שאבו ג'ריבאן לא היה מסוגל פשוט לצאת מבית החולים וללכת לדרכו. במסמכי השחרור נכתב שהוא מבולבל לסירוגין, זקוק לסיוע באכילה ובשתייה, מתקשה בהליכה ונמצא בסיכון לנפילה. עוד צוין כי הוא זקוק לטיפול תרופתי, לפיזיותרפיה ולהמשך מעקב רפואי. לגופו היה מחובר צנתר שתן.

בתחנת המשטרה ברחובות התברר שאין פתרון פשוט למצבו. הגורמים הרפואיים המשטרתיים סברו שיש להעבירו למתקן כליאה שבו יוכל לקבל השגחה רפואית, אולם הניסיונות למצוא לו מקום מתאים בשירות בתי הסוהר לא צלחו. בהמשך התקבלה החלטה לשחררו ולהחזירו לאזור יהודה ושומרון. על הנייר זו הייתה החלטה מנהלית. בפועל, האיש שאותו ביקשו לשחרר לא היה מסוגל ללכת בכוחות עצמו. "הייתה איזושהי חוסר הלימה בין ההנחיה הראשונה של בואו נשחרר אותו, לבין האפשרות המעשית לעשות את זה", מסבירה קוליץ.

תחילה נעשה ניסיון להעביר את אבו ג'ריבאן לידי כוחות הביטחון במחסומים. הניידת, בפיקודו של יקותיאלי, הגיעה למחסום מכבים ובהמשך לאזור מחנה עופר. בשני המקומות סירבו כוחות הביטחון לקבל את האיש. יקותיאלי, שאיתו היו ברכב שוטר מתנדב ושוטרת בשירות חובה, שוחח עם פרץ, הקצין התורן בתחנת רחובות. לפי פסק הדין, הוא הציע להוריד את אבו ג'ריבאן בצומת מואר ובטוח, בדרך שבה עוברים פלסטינים לכיוון רמאללה, מתוך הנחה שמישהו יוכל לסייע לו. פרץ שאל אם יקותיאלי מכיר את המקום, ולאחר שנענה בחיוב הסכים.

אבל המקום שבו נעצרה לבסוף הניידת לא היה הצומת שתואר בשיחה. "בסופו של דבר הוא לא הושאר, לא בצומת ולא במקום מואר ולא במקום שמוביל לשטחים ולא במקום שבו עוצרים לטרמפיסטים", אומרת קוליץ. "שמו אותו בצידי הכביש, במקום שגם כל אחד מאיתנו, גם אם היינו עומדים והולכים, לא היינו יכולים לתפוס ממנו טרמפים".

השוטרים הוציאו את אבו ג'ריבאן מהניידת, פתחו את אזיקיו והותירו אותו מעבר למעקה הבטיחות, כשבידיו מעטפה ובה מסמכים רפואיים. מי שמצא את גופתו היה, לדברי קוליץ, נהג משאית שהבחין בה מצידי הדרך והתקשר למשטרה.

המסמכים הרפואיים שנמצאו על הגופה סיפקו לחוקרים את קצה החוט הראשון. מבית החולים התברר שהאיש שוחרר לידי משטרת רחובות, ומשם החל שחזור מסלולו האחרון. תחילה נפתח בירור פנימי במשטרה באמצעות קצין בודק. רק לאחר שעלו חשדות לעבירה פלילית הועבר התיק למח"ש. לדברי קוליץ, החקירה הפלילית החלה כעשרה ימים לאחר האירוע. עד היום לא ידוע כמה זמן נותר אבו ג'ריבאן בחיים לאחר שהניידת התרחקה ממנו. "אי אפשר לדעת", היא אומרת. המכון לרפואה משפטית קבע שמותו נגרם מהתייבשות, אך לא נקבע באיזה שלב בדיוק מת.

קוליץ נכנסה לתמונה לאחר שהחקירה כבר התקדמה, כאשר מנהל מח"ש דאז הציע לה לקבל לידיה את התיק לקראת הגשת כתב האישום. הפרקליטה שטיפלה בו עמדה לעזוב את המחלקה, וקוליץ, שהצטרפה לפרקליטות ב-2004 והייתה אז צעירה יחסית בתפקידה, נענתה להצעה. "לא שמעתי על האירוע, לא הכרתי אותו, ונכנסתי לעניינים", היא מספרת. "ידעתי שזה אתגר רציני שאני לוקחת על עצמי, אבל מאוד רציתי את התיק הזה".

כבר בתחילת הדרך היה ברור לה שמדובר בתיק חריג. מח"ש חוקרת גם אירועי ירי שבהם נגרם מוות ברשלנות, לעיתים בנסיבות מבצעיות. כאן לא הייתה פעולה מבצעית שהסתבכה בתוך שניות, אלא שרשרת החלטות שנמשכה שעות, ובסופה הושאר אדם חסר ישע בצד הדרך.

הקושי המשפטי היה להוכיח את אחריותם האישית של שני השוטרים לתוצאה הקטלנית, אף שההחלטות התקבלו בתוך מערכת היררכית והיו מעורבים בהן גורמים רבים. לאורך ההליך, מספרת קוליץ, השוטרים חזרו על אותה טענה: הם מילאו פקודות. אלא שלגישת התביעה, גם שוטר שפועל בתוך מערכת פיקודית אינו פטור מהחובה להפעיל שיקול דעת מול אדם שאינו מסוגל לדאוג לעצמו. "הם לא לקחו אחריות אפילו לא פעם אחת", היא מוחה. "הם 'רק מילאו פקודות, הם רק מילאו פקודות'. זה מה שאמרו להם לעשות וזה מה שהם עשו".

כאמור, פרץ היה הקצין התורן בתחנה ויקותיאלי פיקד על הניידת. שניהם נחשפו למצבו הרפואי של אבו ג'ריבאן והיו מעורבים בקבלת ההחלטות. "גם אם ייקבע שהם מילאו איזושהי הנחיה, הרי שמדובר בהנחיה שדגל שחור מתנוסס מעליה", אומרת קוליץ. "אי אפשר היה להורות לשים אדם כזה בצידי הכביש, זאת לא הנחיה שאפשר היה לתת אותה וזה בטח לא הנחיה שניתן היה למלא אותה".

(צילום: אוהד צויגנברג)

ההגנה ניסתה להרחיב את מעגל האחריות. מדוע בית החולים שחרר את אבו ג'ריבאן במצבו? מדוע המפקדים שהורו להחזירו לשטחים לא הועמדו לדין? ומדוע השוטר המתנדב ושוטרת שירות החובה שהיו בניידת לא נכללו בכתב האישום? התביעה העידה גורמים לאורך שרשרת הפיקוד כדי להראות מה ידע כל אחד מהם. "נכון, לכל אחד יש תרומה בפאזל הזה, שבסוף בסוף הביא למותו של איש. אבל לאף אחד אין את האחריות כמו שיש לשני הנאשמים הללו", אומרת קוליץ.

בתי המשפט קיבלו את ההבחנה: המפקדים הבכירים לא ראו את אבו ג'ריבאן, לא הכירו את מצבו הרפואי לאשורו ולא ידעו שהשוטרים סטו מההנחיות. שוטרת שירות החובה הייתה בת 18 ולא השתתפה בקבלת ההחלטות, ואילו המתנדב פעל במסגרת ההנחיות שקיבל. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל פגם בהחלטה שלא להעמידם לדין. קוליץ מודה שההכרעה לא הייתה פשוטה. "זאת הייתה החלטה לא קלה, להחליט את מי אנחנו מכניסים לכתב האישום ואת מי לא". ואז היא מוסיפה: "בדיעבד אולי היינו צריכים לעשות אחרת".

אחד מקווי ההגנה המרכזיים היה היעדר נוהל משטרתי מתאים לטיפול בשוהה בלתי חוקי הזקוק להשגחה רפואית. מבחינת קוליץ, הטענה המחישה את הכשל האנושי. "לא צריך נוהל כדי להיות אנשים טובים. לא צריך נוהל כדי להבין מה לעשות עם אדם חולה", היא אומרת. "בסיטואציות חריגות אנחנו לא פונים לנוהל, אנחנו פונים לאנושיות".

במהלך המשפט העלה פרץ טענה שלפיה ייתכן שאבו ג'ריבאן כלל לא מת ושהגופה שנמצאה אינה שלו. קוליץ מספרת על בלבול ראשוני בזיהוי, לאחר שבני משפחה שאליהם הועברה הגופה סברו שמדובר בקרוב אחר. "זה היה ברור שמדובר באותו אדם", היא אומרת. פרץ העלה גם חשד לאירוע אלימות בתוך הניידת לפני הנטישה, אולם לדברי קוליץ לא נמצא לכך בסיס ראייתי. במהלך המשפט נפתחה חקירה נוספת בחשד שאחד הנאשמים ניסה להשפיע על עדותו של האחר.

דווקא התנהלות השופט בבית המשפט עוררה בתביעה חששות. קוליץ מספרת שהשופט הקשה על הצדדים, דחה בקשות ואף לא ראה צורך לצאת לסיור במקום הנטישה. "ביקשנו לעשות סיור בשטח למשל, והשופט אמר 'אין צורך, אני לא צריך סיור בשטח, אני לא צריך לראות את הכביש'", היא משחזרת. באותם רגעים לא ידעה אם הדבר פועל לטובת התביעה או לרעתה. "אנחנו לא ידענו לאיזה כיוון לקחת את זה בזמן אמת. האם זה לרעתנו או לטובתנו? מסתבר שזה היה לטובתנו".

רק בהכרעת הדין הבינה עד כמה מסקנת בית המשפט הייתה נחרצת. בית משפט השלום הרשיע את פרץ ויקותיאלי בגרימת מוות ברשלנות וגזר על כל אחד מהם 30 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי דחה את ערעוריהם על ההרשעה, אך הפחית את עונש המאסר ל-21 חודשים, בין היתר בשל היעדר נוהל מתאים וחלקם של גורמים נוספים באירוע.

אחד הדברים שהטרידו את קוליץ היה היעדר החרטה מצד השוטרים. כשנשאלה אם הביעו צער על מותו של אבו ג'ריבאן, השיבה: "לא, לא. בשום שלב". לדבריה, גם לאחר ההרשעה לא הכירו בפסול המהותי שבהתנהלותם. "בן אדם מת באחריות שלך, אתה מצפה שהדבר הזה ישפיע לך על הנפש וישפיע לך על האופן שבו אתה מנהל את ההליך", היא אומרת. "לא הייתה לקיחת אחריות, לא הייתה איזושהי הבנה שיש כאן פסול מהותי באירוע".

הפרשה הגיעה גם לבית המשפט העליון, שדחה את בקשות רשות הערעור והותיר את ההרשעות ואת עונשי המאסר על כנם. השופט יצחק עמית כתב: "גם חיה פצועה לא מפקירים בצד הדרך". השופט צבי זילברטל הגדיר את ההתנהלות כ"פשיטת רגל מוסרית מהדרגה הראשונה".

עבור קוליץ, הדברים חרגו מגבולות התיק. "זה סוג של מצפן שבית המשפט העליון הורה", היא אומרת. "אנחנו כמדינה צריכים להתייחס, לפקוח את העיניים ולראות את הדבר הזה ולהבין שגם בסיטואציה של עבריין שהוא חלש ושהוא ביצע עבירה חמורה ככל שתהיה, צריך שנייה לצאת, לעשות זום אאוט, להבין שיש פה בן אדם".

ולמרות הרגעים הדרמטיים במשפט, דווקא שלב הטיעונים לעונש נחרת בזיכרונה. בתיקים פליליים רבים מגיעים לבית המשפט נפגעי עבירה או בני משפחותיהם ומספרים על האדם ועל השלכות העבירה. במקרה של אבו ג'ריבאן לא היה מי שיעשה זאת. בני משפחתו לא ישבו באולם, ולא היה אדם שיכול היה לספר מי היה מעבר לנסיבות מותו. "אני לבד באולם וטוענת לעונש ואין לי נפגע עבירה ואין לי משפחה ואין לי תסקיר קורבן", מספרת קוליץ. "אין לי יכולת לטעון שום דבר על המשפחה שלו או מיהו או מה הוא. כלום, אנחנו לא יודעים".

היא עמדה שם כנציגת המדינה, לא כעורכת דינה של המשפחה. "אני טוענת לעונש בעצם גם בשם המשפחה שלו וגם בשם האנושות. וגם בשם מה אני רואה כחברה מתוקנת ומה אני רוצה שיהיה פה במדינת ישראל, ואיך אני רוצה ששוטרים יתייחסו לחלשים מאוד, גם אם הם העבריינים הכי כבדים".

עומר אבו ג'ריבאן הופקד בידי המשטרה כשהוא אינו מסוגל לדאוג לעצמו. במשך שעות ניסו גורמים שונים למצוא פתרון לשאלה היכן יוחזק או ישוחרר. בסופו של דבר הושאר מעבר למעקה הבטיחות של כביש מהיר, ושם נמצאה גופתו כעבור יומיים.