הפשרות הנדרשות: זמן להתיר נדרים

הפשרות הנדרשות: זמן להתיר נדרים

מדוע סוגיה ערכית כמו חוק הגיוס, המהווה תנאי הכרחי לחוסננו הלאומי והחברתי, מושלכת כל כך בקלות אל סוף סדר היום לטובת ממשלת מיעוט צרה? שאלה זו ניצבת כאבן בוחן לפתחם של כל המתיימרים להנהיג סדר יום ערכי המבוסס על שותפות אמת בקרב המחנה הציוני

תגיות

קרוב ל-20% מהציבור הדתי-לאומי בחרו להצביע עבור "גוש השינוי". סביר להניח שלו ידעו כי השינוי המיוחל יתבטא בהקמת ממשלה התלויה בחרדים ובמפלגות הערביות, מרביתם היו משנים את הצבעתם.

(צילום: אלכס קולומויסקי)

הניסיון להבחין בין חברות מלאה בממשלה לבין תמיכה פרלמנטרית מבחוץ הוא לעג לרש: או שאתה חלק מהשלטון, או שלא. אי אפשר לאחוז במקל משני קצוותיו. ממשלה שכל קיומה נשען על גורמים שאינם שותפים לברית הגורל הישראלית לא תוכל לעמוד באתגרים הביטחוניים והחברתיים העומדים לפתחנו. ממשלה אינה דירקטוריון מסחרי; היא הביטוי המזוקק ביותר למהותה של המדינה. מעבר לניהול השוטף, עליה לשקף בין השאר את היותנו מדינת לאום ולייצר תחושת שייכות עמוקה.

העדפת מפלגות שאינן ציוניות על פני כוחות שרוב מוחלט של מצביעיהם שילמו מחיר כבד בשנים האחרונות היא עיוות מוסרי. מדובר בהפניית עורף למשרתי המילואים ולמשפחותיהם. יש מקום לשלב בכנסת מפלגות שאינן ציוניות במסגרת הפרלמנטרית הרגילה, אך בשום אופן אין לבסס עליהן ממשלת מיעוט, בפרט כאשר חלקן עוינות את המפעל הציוני ואת הגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הקמת ממשלה הנשענת על גורמים המתנגדים לקיומה היא סטירת לחי מצלצלת למחנה הציוני כולו.

הבעיה המוסרית בהפרת ההבטחות שנישאו מעל כל במה אינה עצם הפרתן, הרי לעיתים מציאות משתנה מחייבת גמישות, בשל כך אנו מתפללים ביום הכיפורים על התרת נדרים. השאלה היא האם המציאות השתנתה באופן המצדיק הפניית עורף לעמדות שהולידו את אותן התחייבויות.

האם המפלגות הערביות שינו את השקפתם לגבי זהותה של המדינה? האם סירובן להכיר בחמאס כארגון טרור הוא גחמה חולפת, או שמא עמדה עמוקה וצורבת? ערביי ישראל הם שותפים לגיטימיים במרקם חיינו, אך כדי שצירופם להנהגה יתאפשר, נדרש מהם תנאי הכרחי: עליהם להסיר את החשש מפני כרסום באופיה הלאומי של המדינה, וצעד ראשון לכך הוא התנערות מעמדת "ועדת המעקב", השוללת את קיומה של ישראל כמדינת לאום. עד שזה יקרה, אין הצדקה להפרת הבטחה כה בסיסית.

באשר לציבור החרדי, הפרת ההתחייבות שלא לשבת עמו נוגעת בעצבים החשופים ביותר. כאשר רבים נדרשים למסירות נפש בכל המובנים לא ניתן לסחור בערכים המכוננים את קיומנו. ההתחייבות ל"גיוס לכולם" אינה עניין טכני, אלא ביטוי מובהק לערך של ערבות הדדית. התעלמות מעקרון זה מעוררת זעם צודק בקרב רוב החברה הישראלית.

בתרבות היהודית, ערך פיקוח נפש גובר על כל ערך אחר. לפיכך, ההתעקשות לקדש אך ורק את ההבטחה לפסול את נתניהו עומדת בסתירה ישירה לשיקול דעת זה – במיוחד כאשר אין חולק על כך שהמשך העומס הבלתי נסבל על חיילי המילואים מסכן את ביטחון המדינה. הזיגזוג בנושא זה ישחוק את המוטיבציה לשרת וינציח עוול מוסרי לדורות.

בסופו של דבר, החלפת שלטון אינה מטרה העומדת בפני עצמה; היא נועדה לייצר חזון ערכי שונה, ולא כל האמצעים כשרים להשגתה. ראוי שנשאל את עצמנו: כיצד היו מגיבים מצביעי גוש השינוי לו פוליטיקאים מרכזיים בו היו מוכנים לצרף מפלגה המתנה את תמיכתה באימוץ הרפורמה המשפטית, תמורת הפלת הממשלה המכהנת? מדוע סוגיה ערכית כמו חוק הגיוס, המהווה תנאי הכרחי לחוסננו הלאומי והחברתי, מושלכת כל כך בקלות אל סוף סדר היום לטובת ממשלת מיעוט צרה? שאלה זו ניצבת כאבן בוחן לפתחם של כל המתיימרים להנהיג סדר יום ערכי המבוסס על שותפות אמת בקרב המחנה הציוני.

מוטי שקלאר הוא עמית מחקר במכון הרטמן

תגובות