הדרך להפלת איראן לא עוברת בהסכם ולא בתקיפה

הדרך להפלת איראן לא עוברת בהסכם ולא בתקיפה

כאשר מוקדי הכוח נחלשים, האמון הפנימי נשחק, הלחץ הכלכלי מתגבר והציבור מזהה אפשרות ממשית לשינוי, עשויה להיווצר נקודת מפנה

דורון הדר|

בימים אלה ניצבת ארצות הברית, ולצדה ישראל, בפני דילמה אסטרטגית משמעותית: האם להמשיך במאמצי המשא ומתן עם איראן, בניסיון להגיע להסדר בסוגיית מצר הורמוז ותוכנית הגרעין, או שמא לשוב ולהפעיל כוח צבאי נגד מתקני הגרעין ומערכי הכוח האיראניים, במטרה להסיר את האיום או לייצר מנוף לחץ משמעותי על משמרות המהפכה בדרך להסכם.

(צילום: Atta KENARE / AFP)

לכל אחת מהחלופות יתרונות וחסרונות. הסכם עשוי לספק יציבות זמנית, ואילו פעולה צבאית עשויה לפגוע ביכולות האסטרטגיות של איראן ולהמחיש את המחיר הכרוך בהמשך מדיניותה. אלא שבשתיהן טמונה אותה בעיה יסודית: אף אחת מהן אינה מבטיחה את השגת היעד האסטרטגי הרחב, הפלת משטר האייתוללות.

אפשר להשמיד מתקני גרעין, לפגוע במערכי טילים, להחליש את יכולותיהם של משמרות המהפכה ואפילו להגיע להסכם שיגביל את פעילותה של איראן לשנים הקרובות. אך כל עוד מבנה השלטון נותר על כנו, גם האיום עלול לשוב ולהיבנות. השאלה האמיתית, אם כן, אינה רק כיצד מונעים מאיראן להשיג נשק גרעיני, אלא כיצד מייצרים תנאים לשינוי יסודי של המשטר שאחראי לאיום.

כאן נכנסת לתמונה תפיסה שאני מבקש לכנות "תיאוריית הכאוס". לא מכה אחת, אלא קריסה מערכתית. תיאוריית הכאוס, במובנה המדעי, עוסקת במערכות מורכבות ורגישות לתנאי ההתחלה, שבהן שינויים קטנים עשויים להתפתח לתוצאות גדולות ובלתי צפויות. אין מדובר בתיאוריית קשר או בקיומה של יד נעלמה המכוונת את האירועים, אלא בהבנה שמערכות מורכבות עשויות להגיב באופן לא ליניארי להצטברות של לחצים ושיבושים.

בהשאלה לעולם האסטרטגי, ניתן לראות גם במשטר האיראני מערכת מורכבת של מוקדי כוח התלויים זה בזה: הנהגה דתית ופוליטית, משמרות המהפכה, מנגנוני מודיעין וביטחון, מוסדות פיננסיים, מוקדי שליטה כלכליים, מנגנוני תעמולה ורשתות נאמנות אישיות וכלכליות.

עוצמתו של המשטר אינה נשענת רק על כוחו הצבאי, אלא על היכולת של כל אותם מרכיבים להמשיך לפעול יחד, לקיים משמעת, להעביר משאבים, לשמר נאמנות ולהציג כלפי הציבור חזות של שליטה ויציבות.

כאשר מספר מערכות מרכזיות נתונות ללחץ משמעותי בעת ובעונה אחת, עשוי להיווצר משבר שחורג מסך הלחצים הבודדים. מה שנראה בתחילה כקושי כלכלי, משבר הנהגתי או פגיעה ביוקרת המשטר, עלול להתפתח למשבר אמון בין מוקדי הכוח, לערעור הנאמנות בתוך מנגנוני הביטחון ולשחיקה ביכולת המשטר לשלוט.

היעד אינו יצירת כאוס לשם כאוס, אלא יצירת תנאים שבהם מנגנוני השלטון מאבדים את יכולתם להמשיך ולתפקד כמערכת אחת. אם המטרה היא שינוי המשטר, נדרשת תפיסה רחבה בהרבה מתקיפה נקודתית של מתקני גרעין. מערכה רב־ממדית ומתמשכת.

במישור הצבאי והביטחוני, מוקד המאמץ צריך להיות החלשת יכולתם של מנגנוני הדיכוי והכוח לאכוף את רצון המשטר, תוך הבחנה ברורה בין מטרות צבאיות לבין אוכלוסייה אזרחית ותשתיות החיוניות לחייה. פגיעה באוכלוסייה אינה רק בעיה מוסרית ומשפטית; היא גם עלולה לחזק את הלכידות הלאומית סביב המשטר ולפגוע בסיכוי לשינוי.

במישור הכלכלי, יש לבחון החרפה של סנקציות ממוקדות נגד משמרות המהפכה, רשתות המימון שלהן, נכסים המזוהים עם הנהגת המשטר וגורמים המאפשרים לה לעקוף את המגבלות הבינלאומיות. המטרה היא לצמצם את המשאבים העומדים לרשות מוקדי הכוח, ולא להביא לקריסת תנאי המחיה של האוכלוסייה האיראנית.

במרחב הסייבר והמידע ניתן להעמיק את הלחץ על יכולות הביטחון והפיקוח של המשטר, ובמקביל לחזק את הנגישות של הציבור האיראני למידע חופשי, לתקשורת עצמאית ולחשיפת שחיתות, כישלונות וסתירות בתוך ההנהגה.

לצד זאת יש משמעות רבה לתמיכה בינלאומית בחברה האזרחית האיראנית, בגורמי אופוזיציה ובקבוצות פוליטיות התומכות במעבר לשלטון אחר. תמיכה זו יכולה לכלול כלים מדיניים, כלכליים והומניטריים, תוך הכרה בכך שהלגיטימיות לשינוי חייבת לצמוח בראש ובראשונה מתוך החברה האיראנית עצמה.

ההיגיון העומד מאחורי התפיסה הוא הצטברות הלחצים. משבר כלכלי לבדו לא בהכרח יביא לנפילת המשטר. גם פגיעה צבאית קשה לא בהכרח תעשה זאת. מחאה ציבורית, ללא סדקים במנגנוני הביטחון, עלולה להיתקל בדיכוי אלים.

אולם כאשר מוקדי הכוח נחלשים, האמון הפנימי נשחק, הלחץ הכלכלי מתגבר והציבור מזהה אפשרות ממשית לשינוי, עשויה להיווצר נקודת מפנה.

חשוב להדגיש כי קריסה כזאת אינה תוצאה ודאית. הכאוס, מטבעו, אינו ניתן לשליטה מלאה, והוא עלול להוביל גם למלחמת אזרחים, להתפוררות מוסדות המדינה או לעליית כוח קיצוני חדש. לכן תכנון היום שאחרי אינו שלב משני, אלא מרכיב מרכזי באסטרטגיה כולה.

אחת הטעויות האסטרטגיות החוזרות בעימותים עם משטרים עוינים היא ההנחה שהפלת השלטון תייצר מעצמה שלטון חלופי ראוי.

הניסיון ההיסטורי מלמד אחרת. ואקום שלטוני אינו נשאר ריק לאורך זמן. אם לא קיימת חלופה אמינה, מאורגנת ובעלת יכולת למשול, עלולים להיכנס אליו גורמים קיצוניים, מיליציות ומוקדי כוח מתחרים.

לכן, במקביל להפעלת הלחצים על המשטר האיראני, נדרשת כבר כעת עבודה מדינית אינטנסיבית לגיבוש חלופה שלטונית.

יש לקיים דיאלוג עם גורמי אופוזיציה איראניים, בתוך המדינה ומחוצה לה, לבחון אפשרות להקמת מסגרת מעבר פוליטית, ולגבש עמה חזון מוסכם לעתידה של איראן. מסגרת כזו עשויה לפעול מחוץ לגבולות המדינה עד שייווצרו התנאים לחזרתה, אך עליה לזכות בלגיטימציה איראנית ולא להיתפס כממשלה שהונחתה מבחוץ.

לצד המגעים הפוליטיים, יש להכין מסגרת בינלאומית שתוכל להציע סיוע כלכלי, הסרת סנקציות בכפוף לתנאים, שיקום מוסדות, שיתופי פעולה אזוריים והשתלבות מחודשת של איראן בקהילה הבינלאומית.

לא מדובר רק בהצגת אלטרנטיבה בפני המעצמות, אלא במסר ברור לאזרח האיראני, לפקיד הממשלתי, לאיש העסקים ואפילו לאיש מנגנוני הביטחון: קיים עתיד אפשרי גם ללא משטר האייתוללות.

המסר הזה משמעותי לא פחות מהלחץ עצמו. אנשים יתקשו לנטוש מערכת שלטונית אם אינם מאמינים שקיימת חלופה המסוגלת להבטיח את ביטחונם ואת עתידם.

תיאוריית הכאוס אינה מבטיחה שמשטר ייפול. היא מציעה דרך אחרת להבין כיצד מערכת שלטונית חזקה לכאורה עלולה להגיע לנקודת שבירה בעקבות הצטברות של לחצים, סדקים פנימיים ואובדן לגיטימציה

הדיון הבינלאומי מתמקד כיום בשאלות חשובות אך מוגבלות: כמה אורניום מועשר יישאר בידי איראן, מי יפקח על מתקני הגרעין, באילו תנאים ייפתח מצר הורמוז ואילו סנקציות יוסרו.

אלה שאלות בעלות משמעות אסטרטגית, אך הן מתייחסות בעיקר ליכולותיו ולהתנהגותו של המשטר הקיים, ולא לעצם המשך קיומו.

אם היעד האסטרטגי הוא שינוי המשטר, צריך לומר זאת באופן ברור ולבנות מדיניות התואמת את היעד. מדיניות זו אינה יכולה להסתפק בתקיפות צבאיות מצד אחד ובמשא ומתן מהצד האחר. עליה לשלב לחץ רב-ממדי, פגיעה ביכולת מנגנוני הכוח לשמר את שליטתם, תמיכה בכוחות שינוי והכנת תשתית מדינית לשלטון חלופי.

תיאוריית הכאוס אינה מבטיחה שמשטר ייפול. היא מציעה דרך אחרת להבין כיצד מערכת שלטונית חזקה לכאורה עלולה להגיע לנקודת שבירה בעקבות הצטברות של לחצים, סדקים פנימיים ואובדן לגיטימציה.

אבל גם אז, קריסת המשטר היא רק מחצית הדרך. המחצית השנייה, והחשובה לא פחות, היא יצירת התנאים להקמת שלטון יציב ולגיטימי במקומו.

המטרה אינה להותיר אחרינו איראן הרוסה. המטרה היא לאפשר את צמיחתה של איראן אחרת.

אל"מ (מיל') דורון הדר - לשעבר מפקד יחידת ניהול המשברים והמשא ומתן של צה"ל, ושותף מייסד של חברת קריטיקל אימפקט