דגלי התורה האדומים

יום ההשבעה החגיגי של הכנסת הצליח לשמור משהו מהכוונות הטובות של יושבי הבית, ובכל זאת החסד היה קצר. נאום ראש הממשלה, שכביכול קרא לאחדות, היה מופע שובר לב ומכעיס שהבהיר את מטרתו האמיתית: סיכול ממשלת מיעוט, לא הקמה של אחדות לאומית. בינתיים הפרלמנט אויש במגוון בעלי תפקידים חדשים, ומחנה השינוי מנסה לנווט לקואליציה בת-קיימא שתאפשר לו לתרגם את ההישג בכנסת לשלטון.

במסגרת הניסיונות של כל המפלגות למקסם הישגים, אין-ספור רימוני עשן נזרקים לשיח הציבורי. ישראל נכנסת לשבועות ארוכים שבהם הקשר בין הגלוי לסמוי מעורפל ולכן הזהירות נדרשת. כרגע נראה שמרב החיזורים מופנים אל המפלגות החרדיות, אלו שלפני רגע היו נחשבות לא לגיטימיות לאור דרישותיהן. באופן אבסורדי, דווקא במערכת בחירות שבה המפלגות החרדיות התרסקו – ערכן במשא ומתן זינק.

יעקב אשר, השבוע בכנסת. המפלגות החרדיות התרסקו, אבל ערכן במו"מ זינק

(שלו שלום)

ליברמן, מי שהבטיח לשלוח אותן במריצה אל פח הזבל, העניק חותמת כשרות לקואליציה עם ש"ס ויהדות התורה ובכך סינדל את שותפיו. כעת, כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, הוא גם אמון על אישור של כל הצעת חוק הקשורה לגיוס. החשש המוצדק הוא שבמקום ועדת חוץ וביטחון נקבל ועדת פטורים שתעלים עין מחוק גרוע. בינתיים בנט מבטיח להעלות את חוק המשרתים להצבעה מיידית (ספוילר: זה לא יקרה. זהו צעד הצהרתי יותר ממהותי) ואיזנקוט מתדרך שהבסיס למו"מ מול החרדים הוא המתווה שהוא עצמו הציג (מתווה רך יחסית, שאם ירוכך עוד – לא ברור מה ייוותר ממנו). והחרדים? כהרגלם, דורשים עולם ומלואו: הפסקה מיידית של המעצרים, חוק למען לומדי התורה, עצמאות מוחלטת בתחום החינוך ושמירה על סטטוס קוו בענייני דת ומדינה.

איך ניתן לרבע את המעגל ולאפשר איזושהי הסכמה לאור הפערים האדירים? ההנחה שלי היא שאי-אפשר. הניסיון מלמד שהחרדים אינם שחקן רציונלי. בממשלת ימין על מלא, שחלקים ממנה הזדהו עם החברה החרדית גם ברמה הערכית, מצבם רק הורע. חוק גיוס לא חוקק, מניעת מעצרים נבלמה על ידי בג"ץ וההטבות הוקפאו גם כן. הברוך המשפטי יצר מוסכמות חדשות שיהיה בלתי אפשרי לסגת מהן בשלב הזה. אין תרחיש שבו החרדים יצליחו לקבל יותר מגוש השינוי – אפילו ברמה הכי טכנית – בגלל פסיקות חלוטות. אלא אם, כפי ששמעתי מכמה דמויות השבוע, דווקא השותפים החורגים הם הסולם שלו זקוקים החרדים בשביל לרדת מהעץ לחוק אפשרי שיטיב איתם ועם צה"ל.

האמירה השחוקה אומרת שרק ממשלות ימין יודעות להביא הסכמי שלום, אז אולי רק המחנה הליברלי יידע לתפור מתווה גיוס? ימים יגידו. "החרדים יזעקו בעצרות ובאולפנים על חורבן עולם התורה ויפתחו שמפניה בישיבות ובמשרדים", אומר גורם המקורב ליהדות התורה. "כל מה שצריך זה חוק סביר שיוכלו לקטר עליו בחוץ ולהכיל אותו בפנים. הם כבר מבינים שהם מסובכים כך או אחרת, לא משנה באיזו קואליציה מדובר".

לטובת מי שזיכרונו קצר, החרדים הגיעו אל שוקת שבורה בקואליציה הכי טובה שיכלו לדמיין, בגלל שני גורמים מרכזיים: חוות הדעת הציבורית, שהקטר שלה הם ארגוני המשרתים, וחוות הדעת המשפטיות – מהכנסת, דרך היועמ"שית ועד בג"ץ.

למרות ההנחות המיסטיות שיש לחרדים בכל הנוגע למערכת המשפט, והדמיונות שלפיהם ברגע אפשר לבטל מעצר עריקים או לא לאכוף לימודי ליבה, הרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה

למרות ההנחות המיסטיות שיש לחרדים בכל הנוגע למערכת המשפט, והדמיונות שלפיהם ברגע אפשר לבטל מעצר עריקים או לא לאכוף לימודי ליבה, הרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה. המחסום המשפטי איננו שולי, הוא מהותי, גם אם ליברמן מבטיח אחרת. ומחסום דעת הקהל? מי שידעו למנוע הצבעה בעד חוק מחפיר בממשלה היוצאת, יידעו לעשות זאת ביתר קלות בממשלה הנכנסת. בוודאי כשחלק גדול מחברי הכנסת החדשים הם בוגרי 7 באוקטובר מכיוונים שונים. בזמן שמנסים לקושש פתרונות מהיקב ומן הגורן, הציבור צריך לשים לב לכמה נקודות מרכזיות סביב המשא ומתן הקואליציוני עם החרדים. אלו הן נקודות התורפה שבלי להתמודד איתן, כל הסכם עם המפלגות החרדיות הוא גרוע בהגדרה.

משולש הברמודה של "חברת הלומדים" – החרדים מתעקשים שביכולתם לשוב לעסקה שניתנה להם בצורה כזו או אחרת לפני לופ הבחירות האין-סופי והמלחמה. העסקה פשוטה: מי שלומד תורה לא מתגייס לצה"ל. על פניו, עסקה שקל לסגור עם החברה הישראלית, אלמלא המשוואה הזו הייתה תלויה בעוד שני קודקודים: אין מגבלה על מספר הלומדים, וכל מי שרשום בישיבה נחשב ללומד. אם גוש השינוי יידע לפרק את המשולש השקרי הזה, יש סיכוי שהבקשה שכל מי שלומד תורה (מעל סך שעות מסוים, בכמות מוגבלת) באמת לא יתגייס.

זה חוק הוגן לעולם התורה, ויש לו היתכנות גבוהה מאוד גם בדעת הקהל. אבל כל עוד אין שום מגבלה על כמות הלומדים, ושום פיקוח על מי שרשומים בישיבות, מדובר בשקר מוסכם. שקר שנבלם בצורה חד-משמעית על ידי יולי אדלשטיין כיו"ר ועדת חוץ וביטחון, כשדרש טביעת אצבע על מנת לאכוף לימוד תורה, ומאוחר יותר גם על ידי הייעוץ המשפטי ובג"ץ.

השער של צה"ל – במארס 26' הרמטכ"ל הרים עשרה דגלים אדומים באזהרה שהצבא יקרוס אל תוך עצמו בשל היעדר כוח אדם אל מול ריבוי זירות ומשימות. 15 אלף חיילים חסרים הם מחסור מוחשי, לא רק מספר לנפנף בו לשם השוויון. בישר מתעקשים שמתווה איזנקוט הוא נקודת הפתיחה לדיון מול החרדים (בשונה מליברמן, שמציג את החוק שלו מ-2018 כנקודת התחלה). אלא שאיזנקוט עצמו, כמי שחתם על התוכנית, אינו יכול לאפשר לרוקן אותה מתוכן.

בבסיס התוכנית שהציג עומד עקרון ברזל שאינו נתון למיקוח: ביטול כל מסלול עוקף, והפיכת צה"ל לשער כניסה בלעדי של כל בני ה-18 והפיכתו לגוף הממיין היחיד. על פי התוכנית שהציגה ישר, רק הצבא קובע מי משרת אצלו, מי מופנה לאפיק אזרחי ומי מקבל פטור הצטיינות. זו נקודה מהותית. ההתעקשות על חקיקה שתעמוד ביעדי כוח האדם הנדרשים לביטחון המדינה אינה עמדת פתיחה במשא ומתן, היא קו פרשת המים. לכן צה"ל חייב לקחת חלק בעיצובו של כל חוק גיוס חדש.

שירות אזרחי כשם קוד לבלוף – הפיתוי הגדול של המו"מ הנוכחי הוא הבריחה אל השירות האזרחי. על הנייר, זו פשרה ראויה: צה"ל בעצמו לא מעוניין בכמויות אדירות של חרדים, היכולת לגייס בכוח נמוכה, ומהלך של שירות אזרחי (גם מול החברה הערבית) מעניק שקט פוליטי וכותרות נוחות על שילוב. אלא שבמו"מ מול החרדים הם יוכלו בקלות להפוך את הפתח הזה למלכודת דבש. מסלול להלבין השתמטות בחסות החוק. כל דוכן תפילין יהפוך לשירות לאומי, כל עמותה עלומה תוכר ככזו שחייבת תקני מדינה. כבר עכשיו מדובר בתחום פרוץ עם פיקוח חלקי מאוד. אי-אפשר לסגור בור של מחסור אדיר בכוח אדם לוחם עם חלוקת מצרכים והתנדבות קהילתית. שירות אזרחי חייב להיות מותאם לצורכי הצבא ולהיות מוגבל במכסות ומוגבל במקומות שבהם ניתן להתנדב.

אתגר החינוך החרדי - לצד סוגיית הגיוס, מונחת על השולחן תביעת העומק של המפלגות החרדיות לשמור על אוטונומיה מוחלטת בחינוך. המשמעות היא המשך הזרמת מיליארדים ללא פיקוח והלבנת הפטור מלימודי הליבה. אלא שגם כאן ממתין לצוותי המו"מ פלונטר משפטי. שורת פסיקות בג"ץ מהעת האחרונה – ובראשן ההכרעה הברורה שאין שחרור תקציבים ללא לימודי יסוד מוכחים – מציבה גבול חוקתי שכל ממשלה תתקשה לצלוח.

לפני שבועות בודדים חשפנו פה כי בעוד ארבע שנים בלבד, בשנת 2030, הזרם החרדי יהפוך לזרם החינוך הגדול ביותר בכיתות א' בישראל. פוליטיקאים מגוש השינוי אימצו את הפרסום לקמפיינים שלהם מתוך תחושת דחיפות גדולה

לפני שבועות בודדים חשפנו פה כי בעוד ארבע שנים בלבד, בשנת 2030, הזרם החרדי יהפוך לזרם החינוך הגדול ביותר בכיתות א' בישראל. פוליטיקאים מגוש השינוי אימצו את הפרסום לקמפיינים שלהם מתוך תחושת דחיפות גדולה. ויתורים מרחיקי לכת בתחום הזה לא רק יחשפו את ערוותם, הם בעיקר עלולים להביא את כולנו אל נקודת האל-חזור.

הטנגו העדין בין גוש השינוי לחרדים מוצג כבגידה בציבור המשרת. בעיניי זו ראייה מקוממת. הציבור המשרת הוא הראשון לשלם מחירים כבדים, ברמה האישית והמשפחתית, אבל מי שישלמו על כניעה לדרישות החרדיות הם כלל אזרחי ישראל, כולל החרדים עצמם. חיזוק האוטונומיה החרדית איננו בגידה במיעוט הנושא בנטל, אלא מתכון לקריסתה של ישראל - ביטחונית, כלכלית וגם ערכית.

במחנה השינוי טוענים (במידה של צדק) שמול האפשרויות הקיימות צריך לבחור את ההכי פחות גרועה, ושממילא החרדים היו מקבלים את כל מבוקשם מממשלת ימין. הם כנראה מקווים שגם החרדים יתפכחו. אני חוששת שזו תקוות שווא. השאלה אם יגלו אותה מאוחר מדי, אחרי עסקה גרועה או אחרי התרסקות אל תהום הבחירות הבאות.