אנחנו לא טפילים

אנחנו לא טפילים

בחירות באות ובחירות הולכות, המניפולציות חוגגות - אבל היחס לציבור של שומרי המצוות חייב להשתנות

החודש זכיתי לעלות עוד שני שלבים בסולם הניצחון המשפחתי. שני ילדים מתוקים, בני דור חמישי לאבי ואימי ז״ל אודים מוצלים מאש, זכו להיכנס בשערים שריגשו ומרגשים את הלבבות של בני משפחתי אלפי שנים. הגדול מביניהם החל ללמוד גמרא בגיל תשע וחצי, והצעיר בן שש חגג את לימוד חמישה חומשי תורה בחומש "ויקרא" כמנהג ישראל מדורי דורות. ״יבואו ילדים טהורים ויתעסקו בטהרות״ - הקרבנות המנויים בחומש ויקרא. נשימתי נעתקה מהתרגשות.

(צילום: אלכס קולומויסקי, יריב כץ, יובל חן)

כמה הייתי רוצה לזכות לראות את עיני אחי משה הי"ד, תלמיד ה"חיידר" בלודז', שנספה בטרבלינקה לפני מלאת לו 12, ושאיפת חייו האחרונה, שלא הספיק להגשים, הייתה לראות את הכנסת ספר התורה שלכתיבתו אסף כספים יחד עם חבריו. רובם המכריע נספו. מתגעגעת כל כך לחוות את החיוך הרחב של אבי, שהתפלל במחנות העבודה והמוות מסידור שכתב ונשא על גופו במשך שלוש שנים תוך כדי סכנת חיים. להביט בתרועת הניצחון במבטה של אימי אשת קומנדנט (מפקד) ב"מחתרת הלומדים" בגטו ורשה, שצאצאיה הרבים הוכיחו ומוכיחים כי צדק הרשע האכזרי יורגן פון שטרופ מדכא המרד בגטו שהביט בבני משפחתה וידידיה עם הפאות והזקן, דקות לפני שפקד להוציאם להורג. "אתם רבנים בגללכם לא ננצח במלחמה". איפה הוא ואיפה צאצאיה.

ואיך מתמודדים עם הכתרתם כיום כ"טפילים" של ישראל? מדוע בני משפחתי שיש בהם מי שנאחזו באדמת הארץ הזאת עד כמעט שנת 1,000 לספירה, ועלו אליה כשרק יצאו מהגיהינום, ולא יעלו על דעתם לנטשה בגלל שום תירוץ פוליטי הם משתמטים, ומי שרק הרכב הכנסת לא מוצא חן בעיניו, וסיר הזהב שבחו"ל מושך כמגנט, והוא מהגר, נחשב לתורם למדינה? לא הגיע הזמן להפנים שכל אחד ותרומותיו? הציבור החרדי עשה שגיאות רבות, התנהלויות רבות שלו דורשות תיקון. אבל לכנות אותם "טפילים", "אוכלי חינם", או "על מריצה - ולמזבלה"? איך היו הוריי מגיבים - בכאב, משולב בפרקטיות של ניצולי שואה, שחיו כאחים עם בני משפחותיהם החילונים, הם היו מזכירים לי: כבר היו דברים מעולם. בני משפחתנו שהתעקשו ללמוד תורה בגטו כונו ״פראים״, בילדותי כינו אותנו ״אדוקים״ ו״סבונים״ ו״הולכים כצאן לטבח״. מה שלא הפריע למדינת ישראל לחמוס את חלקה מכספי הפיצויים של הוריי ושאר ניצולי השואה שקיבלו פיצויים מישראל ולא ישירות מגרמניה. בחירות באות ובחירות הולכות, המניפולציות חוגגות אבל מה יקרה לנו?

מדוע בני משפחתי שיש בהם מי שנאחזו באדמת הארץ הזאת עד כמעט שנת 1,000 לספירה, ועלו אליה כשרק יצאו מהגיהינום, ולא יעלו על דעתם לנטשה בגלל שום תירוץ פוליטי הם משתמטים, ומי שרק הרכב הכנסת לא מוצא חן בעיניו, וסיר הזהב שבחו"ל מושך כמגנט, והוא מהגר, נחשב לתורם למדינה?

נתן טוויל, ילד בר מצווה מארה״ב, הגיע החודש עם אביו סולי וסבו נתן לבקר בישיבת ליקווד שבניו ג׳רסי, המונה יותר מ-9,000 בחורים ואברכים. אחת משתי הישיבות הגדולות בעולם, לצד ישיבת מיר בירושלים. בני משפחת טוויל, שלא למדו מעולם בישיבה ולא נראים כתלמידיה, זכו לאירוח VIP על ידי ראש הישיבה הרב מלכיאל קוטלר. סבו שייסד את ישיבת ליקווד עם 15 תלמידים ב-1943, הרב אהרון קוטלר זצ״ל, שנמלט מליטא לפני כיבושה על ידי הנאצים, התגלגל במסע הבריחה לקובה שביפן עם פליטים נוספים. הממשלה היפנית סירבה להתיר את שהייתם ללא חתימה של ערב אזרח המקום. הם פנו ליהודי שהיה מוכר להם - ניסים (נתן) טוויל, שלא היה לו מושג מיהי קבוצת הפליטים ממזרח אירופה ומי הרב, שהיה ידוע כבר אז. אבל חתם באומרו: ״אלו אחיי. יהודי הוא יהודי״, ואירח את הרב אהרון קוטלר בביתו. 80 שנה אחר כך נתן בן סולי בן נתן בן נתן הרגיש בישיבת ליקווד בבית. על אף שהוא ובני משפחתו ראו אותה בפעם הראשונה. ״למשפחתכם חלק גדול במה שקרה כאן״ הצהיר בחום המארח ראש הישיבה הנוכחי. כשכוונתו לישיבה ולאוכלוסיית העיר שמרביתה חרדים וקשורים לתורה בדרך זו או אחרת.

החודש, בסניף של רשת שיווק ידועה בגוש דן, אחרי שביצענו רכישה, פנה אלינו המוכר הסימפטי, צעיר חילוני, שציציות משתלשלות ממכנסיו כאופנת היום. בירך אותנו ופנה לבעלי שחזותו החרדית מובהקת, וביקש: "ואתה בבקשה תמשיך ללמוד, כי הלימוד שלך הוא תפילה".

לא הגיע הזמן ללמוד את הלקח? מחד מן הטוב של משפחות טוויל וקוטלר, ומאידך מהציניות מעוררת הקבס של פוליטיקאים שמשחקים בלומדי התורה כבפלסטלינה ברצותם משסים וברצותם מחבקים. הגיע הזמן שנפנים. אנשים אחים אנחנו. אל ניתן לאיש לקעקע את המורשת הזו. וכן התורה היא המתנה היקרה שנתן הקב״ה לכולנו. "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" שר אחי ב"חיידר" בלודז׳ לפני שנרצח, ושרו צאצאי אחייניו בארץ ישראל. לכן כנגד כל הסיכויים היא תמשיך לנצח.