אחרי הבחירות: דרושה אסטרטגיה חדשה מול איראן

אחרי הבחירות: דרושה אסטרטגיה חדשה מול איראן

מה שלא הושג בשתי המערכות האחרונות, ספק אם יושג בסבב לחימה נוסף. לכן, ראוי שהממשלה הבאה תחזור לשולחן השרטוטים ותבחן מחדש את הנחות היסוד ואת האסטרטגיה מול איראן - ולשם כך נדרשת בחינה מפוכחת של הישגי המערכות האחרונות וכישלונותיהן

תהיינה אשר תהיינה תוצאות הבחירות בישראל, וגם אם הנחת העבודה היא שקשה יהיה למנוע סבב לחימה נוסף בין איראן לבין ישראל וארצות הברית, הממשלה החדשה תידרש לבחון מחדש את האסטרטגיה מול איראן. שתי המלחמות האחרונות פגעו אומנם קשות בהנהגת הרפובליקה האיסלאמית וביכולותיה הצבאיות, אולם המשטר שרד, תוכניות הגרעין והטילים שלו לא חוסלו וההנהגה החדשה בטהרן נראית בשלב זה קיצונית אף יותר ונכונה יותר ליטול סיכונים. הסטטוס־קוו בין איראן לארצות הברית ("לא מלחמה ולא שלום") אינו יציב, אך גם חידוש המלחמה אינו מבטיח הכרעה.

השינוי שחוללה המלחמה בצמרת האיראנית הוא שינוי בתוך המשטר, לא שינוי משטר. חיסול המנהיג עלי חמינאי והעברת השלטון לבנו מוג'תבא לא הביאו לקריסת מוסדות הרפובליקה האסלאמית. להפך: משמרות המהפכה התחזקו ומצב החירום מאפשר להם להעמיק את אחיזתם בחברה. המשטר אכן ניצב בפני משבר כלכלי חריף, אך מצוקה אינה מבטיחה מהפכה. התסכול הציבורי גובר, אך בו בזמן המלחמה מחזקת תחושות של סולידריות ומאפשרת למשטר לגייס חלק מהאזרחים תחת דגל הלאומיות האיראנית. גם חולשתה הארגונית של תנועת המחאה והלכידות הנשמרת בקרב מנגנוני הדיכוי והאכיפה מצמצמות את הסיכוי ששילוב של תקיפות ולחץ כלכלי יפיל את המשטר בעתיד הקרוב.

טראמפ, מוג'תבא חמינאי ונתניהו

(צילום: Anna Moneymaker / AFP, CENTCOM, Vantor/Handout via REUTERS, REUTERS/Ronen Zvulun )

בתחום הגרעין נדרשת התפכחות דומה. מלחמת "עם כלביא" שללה מאיראן חלק משמעותי מהיכולת הגרעינית התעשייתית שבנתה במשך שנים, אך הותירה בידיה מאות קילוגרמים של אורניום מועשר, צנטריפוגות מתקדמות, ידע, כוח אדם ותשתיות תת־קרקעיות. יתרה מכך, ניתן להעריך כי בעקבות שתי המלחמות התחזקה המוטיבציה האיראנית להתקדם לעבר נשק גרעיני כערובה להישרדות המשטר וככלי הרתעה מפני תקיפות עתידיות, אף כי לא ברור אם הוויכוח בעניין זה כבר הוכרע. אם לא יימצא פתרון שיביא להוצאת רכיבים גרעיניים קריטיים מאיראן, להשמדתם או לנטרולם בפיקוח אמין – בין אם בפעולה מבצעית, שאינה יכולה להתבסס רק על תקיפות מן האוויר, ובין אם באמצעות הסדרה – עשויה ההנהגה האיראנית להחליט לפרוץ לנשק גרעיני.

אל מול מציאות זו ניצבת ישראל בפני מתח בין שלוש תכליות מרכזיות לפחות: ערעור יציבות המשטר, חסימת דרכה של איראן לנשק גרעיני ועיכוב שיקום יכולות התקיפה שלה. שינוי משטר עשוי לפתור מן היסוד חלק ניכר מהאיומים, אך הוא תלוי בראש ובראשונה באזרחי איראן ובדינמיקה הפנימית בין המשטר ותומכיו לבין מתנגדיו. יש לקוות לשינוי הפוליטי המיוחל, אך לא ניתן להעריך מתי יתרחש. גם תקיפת תשתיות לאומיות אינה מבטיחה את קריסת המשטר - היא עשויה להפוך את איראן למדינה כושלת אף יותר, אך גם מדינות כושלות עשויות לשרוד לאורך זמן ואף להציב איומים משמעותיים. לפיכך, על ישראל לפעול בהתמדה להחלשת המשטר ולהיערך לתרחיש של משבר שלטוני או מעבר מהפכני באמצעות שורה של אמצעים מדיניים, כלכליים וחשאיים. עם זאת, לא ניתן לבסס את התכנון האסטרטגי מול איראן על האפשרות של שינוי משטר, במיוחד לנוכח ההתקדמות הנמשכת בתוכנית הגרעין ושיקום מערך הטילים.

תקיפה נוספת שלא תוכל לטפל בחומר הבקיע ובמתקנים התת־קרקעיים עלולה להוביל למערכה יקרה נוספת מבלי להסיר את האיום

בסוגיית הגרעין קיימות שתי חלופות עיקריות: הסדרה מדינית או פעולה צבאית. הסדרה עשויה לאפשר את הוצאתו של חומר מועשר מאיראן, להגביל את ההעשרה ולהשיב פיקוח בינלאומי אפקטיבי, אך גם להעניק למשטר הטבות כלכליות מפליגות, שעלולות לחזקו ולסייע לו בשיקום יכולותיו. הסדרה עלולה גם להטיל מגבלות על חופש הפעולה הישראלי באיראן ולהביא לדחיית הטיפול בסוגיית הגרעין אל מעבר לתקופת כהונתו של הממשל האמריקאי הנוכחי. בכל מקרה, ספק אם יהיה בה כדי לספק מענה משביע רצון לכל הסוגיות בתחום הגרעין ולמנוע מאיראן להתקדם במסלול חשאי. מנגד, תקיפה נוספת שלא תוכל לטפל בחומר הבקיע ובמתקנים התת־קרקעיים עלולה להוביל למערכה יקרה נוספת מבלי להסיר את האיום. כל עוד אין מענה מבצעי אמין, עדיפה הסדרה בעלת ערך ממשי – ולו זמנית – על פני חידוש מלחמה ללא תכלית ברורה. הסדרה כזו צריכה לחתור לכל הפחות לטיפול במלאי האורניום המועשר לרמות גבוהות, להגבלת יכולת ההעשרה ולהשבת פיקוח יעיל של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. במקביל, יש לנצל כל תקופת רגיעה להאצת בניין הכוח, להגדלת מלאים חיוניים, לשיפור היכולות המודיעיניות והמבצעיות ולהעמקת שיתוף הפעולה המבצעי עם ארצות הברית, לרבות בפיתוח מענה לתשתיות תת־קרקעיות.

בסיכומו של דבר, הרפובליקה האסלאמית צפויה להמשיך ולהציב שורה של איומים בפני ישראל גם בעתיד הנראה לעין. מה שלא הושג בשתי המערכות האחרונות מול איראן, ספק אם יושג בסבב לחימה נוסף, גם אם תופעל בו עוצמה צבאית רבה יותר. כדי להימנע מהיקלעות לסבבי לחימה חוזרים ונשנים, שיגבו מישראל מחירים כבדים בלי לספק מענה בר-קיימא, ראוי שהממשלה הבאה תחזור לשולחן השרטוטים ותבחן מחדש את הנחות היסוד ואת האסטרטגיה מול איראן. לשם כך נדרשת בחינה מפוכחת של הישגי המערכות האחרונות וכישלונותיהן, של המגבלות שנחשפו ביכולת לחולל שינוי פוליטי באיראן ולשלול ממנה לחלוטין את נכסיה האסטרטגיים ושל ההבחנה בין יעדים בני השגה לבין אלה שאינם בהישג יד. אסטרטגיה חדשה צריכה להתבסס על ניתוח מושכל של המציאות, על הגדרת יעדים מציאותיים ועל התאמת הכלים למימושם — ולא על משאלות לב או על ההנחה שהפעלת כוח רב יותר תוביל בהכרח לתוצאה שונה.

ד"ר רז צימט הוא מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)